טיפול קבלה ומחויבות
אקט – טיפול קבלה ומחויבות, או בלעז – Acceptance & Commitment Therapy – ACT, הוא טיפול השייך למה שמכונה הגל השלישי של הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT). סטיב הייז חילק ב-2004 את ההתפתחות של עולם הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי לשלושה גלים, ושייך את הגישה אותה הוא ייסד, ACT, לגל השלישי, שהוא אסופת גישות שהמשותף ביניהן הוא קבלת הצורך ליישב את המתח (מעבר לעמדה דיאלקטית) שבין הצורך לקבל את אי הנוחות שבחיים ואת מה שאין ביכולתנו לשנות (קבלה) לבין הצורך לחתור לשינוי ולהגדלת היכולת שלנו להתנהג באופן רחב ומגוון בתנאים שונים (מחויבות). גישה מוכרת נוספת בגל השלישי היא גישת ה-DBT – טיפול התנהגותי דיאלקטי.
המתח הזה שבין קבלה למחויבות לשינוי, נמצא בכותרת הגישה – טיפול קבלה ומחויבות, וניתן כך להבין את הזרקור שהגישה מפנה אל הצורך לקבל את המתח הזה ולהצליח לחיות עמו. זה הזמן לומר, ACT נהגה כמילה, אקט – באופן שגם מחזיק את הבסיס ההתנהגותי של הגישה. אדגיש זאת כעת, אקט היא גישה שנולדה מתוך הגישה ההתנהגותית, ביהביוריזם. הטקסט שלפניכם הוא מעין מבוא לאקט.
אקט כטיפול התנהגותי
משהו ברוך ובחמלה המאפיינים את עמדת הטיפול של ACT, מטעה לעיתים אנשים ומטשטש את החיבור של לביהביוריזם, בייחוד לאור הרבה דיעות קדומות וסטריאוטיפים שאוחזים רבים מהקהילה הטיפולית ומהציבור הרחב (התפוז המכני, מישהו?). ובכל זאת, אקט כגישה צמחה מתוך הגישה ההתנהגותית ומתבססת עליה, ועושה בה שימוש כדי להבין את הסבל האנושי ואת הדרכים שלנו להתמודד עם סבל זה. לאדם, כמו לבעלי חיים אחרים, יש רצון בסיסי, הישרדותי, להימנע ממגע עם מה שמכאיב לנו, על מנת להישמר מסכנה.
מנגד, לאדם, שלא כמו בעלי חיים אחרים, יש שפה, ערכים, חתירה אחרי משמעות בחיים. אלה דברים שלרוב מחייבים מגע עם כאב כלשהו, באופן המנוגד כביכול לטבע ההישרדותי שלנו. השפה משמשת במובן זה כמעין חרב פיפיות, מצד אחד היא מאפשרת לנו המשגה של כיוון וערכים בחיים, מהצד השני, יש לה פוטנציאל להפגיש אותנו עם כאב רב, שחלקו נמצא בעולמנו הפנימי (תחשבו על מחשבות שליליות, זיכרונות לא נעימים, דברים שכמו “מתקיפים” אותנו מבפנים).
טיפול קבלה ומחויבות, רוצה לעזור לנו לחיות יותר בשלום עם הכאב הזה, שהוא חלק בלתי נמנע מהחיים, על מנת שנוכל להשיג דרגות חופש רחבות יותר ולנוע לכיוון הדברים החשובים לנו, לחיות חיים שטוב לנו יותר לחיות אותם. חיים כאלה, ככל הנראה דורשים מגע עם כאב. כל דבר משמעותי שאנחנו עושים או מכניסים לחיינו, מייצר פוטנציאל לכאב, פחד וחרדה. זוגיות? עלולים לאבד. ילדים? דאגה מתמדת לשלומם. קריירה? מחשבות הנוגעות לערך העצמי שלי. הצלחה? פחד מכישלון. וכן הלאה והלאה.
נקודת המבט של ACT על הסבל האנושי
אחת הדרכים להבין את ACT ואת העומד בבסיס הגישה, היא דרך הבנת נקודת המבט של ACT על הסבל האנושי. ACT עסוקה כגישה רבות במונח ה”גמישות הפסיכולוגית”, אליו אתייחס עוד בהמשך, אך ראשית, אני רוצה לגעת בשלושה מימדים שונים, דרכם אני חושב שההבנה של האופן בו ACT תופסת סבל היא הטובה ביותר.
מימד 1 – מאבק עקר בכאב
המרכיב הראשון בנקודת המבט של טיפול קבלה ומחויבות על הסבל יכול להיות מסוכם בכותרת – מאבק עקר בכאב. כבר אמרנו שאקט היא גישה התנהגותית, כך שמהזווית הזו, ניתן להבין שבני האדם, כמו כל ייצור חי, מעוניינים להפחית ככל הניתן את הממשק שלהם עם כאב, אי נוחות וסבל. כאב באופן ביולוגי, מסמן סכנה, ומאותת לנו לשמור מרחק. במובן זה, הכאב הוא דבר חשוב מאד עבורנו (וכךף הניסיון להימנע ממנו, עלול פרדוקסלית דווקא להציב אותנו בסכנה גדולה יותר).
חשוב לומר, לאקט אין בעיה כוללת עם מאבק בכאב, זה ממש בסדר לא לרצות לחוש כאב, אבל, כל עוד המאבק הזה עובד לנו. פעמים רבות, אנחנו נשאבים לתוך מאבק בכאב, דרך דפוסים הימנעותיים, או דרך ניסיונות שליטה במה שאין ביכולתנו לשלוט בו, והמחיר של המאבק הזה הוא גדול ויקר, בייחוד לטווח הארוך. פעמים רבות מאבק בכאב עוזר לנו בטווח הקצר, מרגיע, אך בטווח הארוך רק גורם להתעצמות הסבל, ולתחושות כמו חוסר אונים, אשמה וייאוש. במצבים כאלה, המאבק רק תורם ומעצים את הסבל, ומנקודת מבט זו, אנחנו רוצים לעזור לאדם לשחרר במעט את המלחמה שלו בכאב.
סטיבן הייז, ממחיש בצורה יפה מאד את הרעיון הזה דרך מטאפורת משיכת החבל עם המפלצת:
מימד 2 – דפוסים נוקשים שלא עובדים לנו
אקט היא גישה קונטקסטואלית, כלומר, היא שמה במרכז ההתבוננות שלה את ההקשר בו פעולות והתנהגויות מתרחשות. זה מושך אותנו כמטפלים, להתבונן בייחוד באותן ההתנהגויות שלא עובדות לנו בתוך הקשרים מסוימים. כאמור, אנחנו שואפים באופן טבעי להתרחק מכאב ואי נוחות, אנחנו עושים את זה דרך הימנעויות שונות, דרך בחירה בפעולות חלופיות, כל אחד והדרך שלו להשיג שליטה בעולמו הפנימי. כך, מימד זה הוא המשך ישיר של המימד הראשון אותו הצגתי, והוא למעשה מעין “התקבעות” של אותו מאבק בכאב כדפוסים התנהגותיים נוקשים וחזרתיים.
גם כאן, מבחינה אבולוציונית ומבחינה התנהגותית, אם דפוס נוקשה נמצא שם, הוא לא סתם שם, הוא שם כי הוא עובד עבורנו בדרך מסוימת, או לפחות עבד עבורנו בעבר. קודם כל, סביר להניח שהוא עובד עבורנו בטווח הקצר. אם אחנו סובלים מחרדה חברתית, החלטה לא לעמוד מול קהל או לא ללכת למסיבה יוצרת באופן די מהיר ומיידי רגיעה. כלומר, בהקשר של הטווח הקצר היא עובדת עבורנו. הבעיה היא, שבהקשר של הטווח הארוך, היא ככל הנראה פוגעת בנו. היא מרחיקה בינינו לבין האובייקט שמפחיד אותנו, גורמת לנו להאמין יותר ויותר שאנחנו לא מסוגלים להתמודד איתו, וגם מורידים את תחושת המסוגלות שלנו להתמודד לאורך זמן.
אותו הדין למשל בנוגע להתמכרות לחומרים. בטווח הקצר, חומרים משני תודעה יוצרים אצלנו תחושת רגיעה, מפחיתים תחושת חרדה ואולי אף ממלאים אותנו בתחושה נעימה. עם זאת, אנחנו יודעים שבטווח הארוך, פעמים רבות החרדה ומצב הרוח הירוד דווקא מתגברים, מעבר לנזקים הבריאותיים שחלק מהחומרים אותם אנחנו צורכים עלולים לגרום בצריכה קבועה ומרובה.
הרעיון הזה מועבר באופן יפה בסרטון האנימציה (הלא פשוט) הזה:
ההתפסות הזו בדפוסים נוקשים שלא עובדים לנו מכונה לעיתים באקט – ייאוש יצירתי – Creative Hopelessness. מדוע ייאוש? משום שאנחנו רוצים לעזור לאנשים שמגיעים אלינו כמו להתייאש מהדפוסים החזרתיים הללו שלא עובדים עבורם. מדוע יצירתי? משום שהנחת היסוד של אקט בהקשר הזה, היא שמתוך הייאוש הזה, מתוך זניחת המבחנים הנוקשים הללו שלא עובדים עבורנו, יצמח משהו חדש, ייווצר מקום לפעולה חדשה, או בשפה התנהגותית – להרחבת הרפרטואר ההתנהגותי שלנו. אם דיברנו קודם על גמישות התנהגותית, זו דוגמה להרחבת הגמישות, הרחבת מרחב הבחירה שלנו.
מימד 3 – השפה האנושית
בנוסף לשני הממדים שהצגתי לעיל, אקט עסוקה מאד כגישה גם בשפה האנושית. אם חשבנו קודם עלינו כעל בעלי חיים ששואפים פעמים רבות להימנע מכאב ואי נוחות, אנחנו כבני אדם מתמודדים עם “חזית” מורכבת יותר מבעלי חיים אחרים. זאת מאחר ולנו, יש מעבר לעולם החיצוני בתוכו אנחנו פועלים, גם את העולם הפנימי שלנו. העולם הפנימי שלנו, בניצוחו של המיינד, מייצר עבורנו מעין “מציאות” נוספת, לפרקים חלופית למציאות החיצונית, ולעיתים אפילו גוברת עליה. רעיונות, מחשבות, תסריטים פסימיים, הערכות שלנו בנוגע לעצמנו, שיפוטיות, זיכרונות כואבים, אירועי עבר (ועוד ועוד), יכולים לייצר עבורנו תמונה פנימית קודרת וכואבת.
בתהליך רכישת השפה שלנו, אנחנו כבני אנוש, לומדים לייצר קשרים שונים בין גירויים שונים (זה נקרא בשפה שלנו, מסגור יחסי). היכולת האנושית היא לייצר קשרים אקראיים למדי, תחשבו על המילה עט ועל הדבר אותו היא מתארת (עט), אין בין המילה לבין האובייקט שמסומן על ידה כל קשר, הקשר הוא שרירותי לחלוטין. בעלי חיים אחרים לא יודעים לעשות את זה. היכולת הזו שלנו היא זו שמאפשרת לנו להשתמש בשפה כמרחב סימבולי, לסמן דברים באמצעות מילים, היא חוסכת לנו זמן רב ומאפשרת לנו פתרון בעיות סבוכות, יצירת רעיונות מורכבים ועוד ועוד. זו למעשה תמצית ההוויה האנושית במובנים מסוימים (גם המשמעות שלנו בעולם נולדת מתוך השפה).
הבעיה עם השפה, היא שהיא הופכת להיות מעין מציאות. אם אבקש מכם לחשוב על לימון ולומר איזה דימוי עולה בראשכם – כולכם ככל הנראה תאמרו שאתם רואים כעת את הפרי לימון. אף אחד לא רואה את המילה לימון, את האותיות ל י מ ו ן – השפה הופכת להיות הדבר עצמו (לחלקנו גם יש אולי כעת טעם חמוץ בפה). באותו האופן אנחנו מגיבים בגרד בראש למשמע המילה “כינים” ובצמרמורת כאשר אנחנו חושבים על ציפורניים חולפות על פני לוח ירוק של פעם (הזה עם הגירים). כך, מספיק שנחשוב על גירוי מכאיב, כדי שנחוש כאב.
מאחר והשליטה שלנו בעולמנו הפנימי היא מוגבלת (תנסו לרגע לא לחשוב על פיל לבן), גם השליטה שלנו באותן מחשבות וגירויים פנימיים מעוררי כאב היא מוגבלת, אך היא עלולה לשאוב אותנו לתוך אותם דפוסים נוקשים שלא עובדים לנו, אותם הצגתי בממדים הקודמים. בעיה נוספת היא, שאנחנו כבני אדם לומדים לאורך השנים לציית לחוקי השפה. זו יכולת שככל הנראה מצילה את חיינו פעמים רבות (אסור למשל לרוץ לכביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה), אך פעמים רבות המיינד שלנו מייצר חוקים שלא מסייעים לנו, ועדיין, בגלל השאיפה הבסיסית שלנו לעולם קוהרנטי, בהיר, אנחנו נוטים לציית להם.
אני עלול כך לציית לחוקים הנוגעים למסוגלות או לאי המסוגלות שלי בעולם, לערך העצמי הבסיסי שלי, למה שאני אמור או חייב לעשות, לדברים שאני חייב להימנע מהם, ועוד ועוד. הציות העיוור הזה, גם הוא יכול להוות בסיס לסבל ולהעצמת הסבל. כך, השפה יוצרת לא רק ממשק גדול יותר עם פוטנציאל לכאב, אלא גם גוררת אותנו בעצמה לתוך דפוסים נוקשים ומאבקים עקרים.
גמישות פסיכולוגית מול נוקשות פסיכולוגית
כעת אנסה לגעת באחד המודלים המרכזיים שאקט עושה בו שימוש כדי להבין את ההיתקעות שלנו במעגלים הגורמים לנו מצוקה וסבל, זהו מודל הגמישות הפסיכולוגית. הגמישות הפסיכולוגית לפי אקט מורכבת משישה מרכיבים (כך גם הנוקשות הפסיכולוגית), וכדי לעזור לנו לזכור את זה, הציעו מייסדי הגישה (סטיבן הייז, קלי ווילסון וקירק סטרוסהל) מבנה של משושה, המחבר בין ששת המרכיבים אלה למקשה אחת. הרעיון בחיבור לצורה גיאומטרית נועד להדגיש שלמרכיבים הללו אין איזה שהוא סדר חשיבות או היררכיה ביניהם, וכי כל אחד מהם קשור לכל אחד מהמרכיבים האחרים. באנגלית משושה הגמישות נקרא הקספלקס (Hexagon of Flexibility), ובעברית תרגמנו את משושה הגמישות למונח הקליט – גמישושה ( נהגה כ-Gmishushe).
בנוסף למשושה הגמישות, יש גם משושה נוקשות. כל אחד מקודקודי משושה הנוקשות, נמצא בהתאמה לכל אחד מקודקודי משושה הגמישות, מאפיין נוקשות ומאפיין גמישות שנמצאים על אותו הרצף. כך, קבלה, הנמצאת בצד שמאל למעלה במשושה הגמישות, היא הצד ההופכי של הימנעות מחוויה, הנמצאת באותו המיקום במשושה הנוקשות.
חשוב לזכור שמרכיבי המשושה אינם “תהליכים נפשיים” כפי שנהוג לעיתים לחשוב, או “תהליכים התנהגותיים”, אלא למעשה מאפיינים של חיים בתוך מרחב פתוח יחסית ודרגות חופש גבוהות, לבין חיים בתוך אותם דפוסים נוקשים ומצמצמים. ששת המרכיבים הללו מאפשרים לנו לחשוב על טכניקות וכלים על מנת להתמודד עם אותו “סבל אנושי” עליו דיברנו, שנגרם מהצטמצמות וקריסה לתוך מעגלים התנהגותיים חזרתיים, עקרים ולעיתים מזיקים. כעת אסקור בסדר מקרי את ששת המרכיבים הללו על הצד הגמיש והנוקשה של כל אחד מהם.
קבלה מול הימנעות מחוויה
מרכיב זה עוסק בנכונות שלנו לחוות את החוויה שלנו על כל מרכיביה. כאמור, החוויה האנושית מלאה במגע עם כאב, אי נוחות ומצוקה. הן בממשק עם המציאות החיצונית והן בממשק עם המציאות הפנימית, הווה אומר עם הקונטקסט בתוכו אנחנו חיים, שהוא תמיד ערבוב של המציאות הפנימית שלנו והמציאות החיצונית שלנו (ולכן גם, ההיסטוריה שלנו תמיד נמצאת איתנו בהווה, לכל מקום אשר נפנה). אם אנחנו מוכנים לפגוש את אותה מציאות, על כל מרכיביה, אנחנו נמצאים באופן טבעי בתוך מרחב רחב יותר וחופשי יותר. מנגד, כולנו לפרקים, וחלקנו באופן נוקשה ורחב, לא מעוניינים לפגוש את אותה אי נוחות.
זה נקרא – הימנעות חווייתית, או הימנעות מחוויה. אנחנו לא מעוניינים לחוש חלק מסוים מהחוויה שלנו, וכך, כמו אותו סוס ההולך עם סכי עיניים (אותו הדבר שמונע ממנו לראות לצדדיו), אנחנו מגבילים את עצמנו מלפגוש ולהיות במגע עם חלק מהחוויה שלנו. הדבר הזה אינו בעייתי כשלעצמו, אך לעיתים הוא גורר צמצום, חוויה מוגבלת וחסרה, וכך גם מעין “מגבלה רגשית”. אנחנו אומרים לפעמים באקט שאנחנו לא רוצים לעזור לאנשים להרגיש טוב יותר, אלא להיות טובים יותר בלהרגיש, זו אמירה שמכוונת ממש למרכיב הזה.
הפרדה קוגניטיבית מול הדבקה קוגניטיבית
זהו המרכיב ה”קוגניטיבי” ביותר במודל, המרכיב החשיבתי יותר שלו. אמרנו קודם לכן שהשפה האנושית מחזיקה בתוכה חלק גדול מהמגע שלנו עם כאב וחלק גדול מהנהייה שלנו אחרי חוקים ודברים שמגבילים ומצמצמים אותנו. ככל שאנחנו אחוזים בתוך המחשבות שלנו, אנחנו נמצאים בסכנה לאבד מגע עם החוויה ועם המציאות. המציאות הפנימית כמו משתלטת על המציאות החיצונית (מה שנקרא, לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו), ומייצרת עבורנו כך הקשר חלקי וחסר, בתוכו קשה לנו לפעול ביעילות. ככל שאנחנו “דבוקים” קוגניטיבית, כך אנחנו משוכנעים יותר במחשבות שלנו ותפוסים בתוך החוקים (שחלקם אינם יעילים) שלנו.
כדי לייצר מרחב, אנחנו רוצים לייצר מרחק מהמחשבות שלנו, זה רעיון שכבר ניתן לראות שחוזר על עצמו, אנחנו זקוקים למרחב על מנת שנוכל לנוע בחופשיות בעולם בו אנו חיים. כמו בעדשת מצלמה, אנחנו רוצים לייצר “זום אאוט” בינינו לבין המחשבות שלנו, מרווח. ניתן לנסח את זה כך – אנחנו רוצים להתבונן במחשבות שלנו ולא מתוך המחשבות שלנו. או כפי שהקומיקאי הבריטי אמו פיליפס ניסח זאת – פעם חשבתי שהמוח שלי הוא האיבר הכי חשוב בגוף שלי, עד שהבנתי מי אומר לי את זה.
מגע עם הרגע הנוכחי מול ניתוק מהרגע
עוד רעיון שממשיך את הרעיונות הקודמים, ובמובן זה ניתן לראות שכל אותם מרכיבי גמישות קשורים האחד לשני, הוא רעיון המגע עם הרגע הנוכחי, עם ההווה. במובן הנוקשה, ככל שאנחנו מנותקים מהרגע הזה (למשל, בוהים בטלפון שלנו, מתחפרים בתוך המחשבות שלנו, חרדות בנוגע לעתיד, חרטות בנוגע לעבר וכו’), המרחב שלנו מצטמצם. החיים שלנו קורים בהווה, וכדי להיות מחוברים אליהם ואל הדברים שחשובים לנו בהם, אנחנו צריכים להיות במגע עם ההווה.
המיינד שלנו נוטה לברוח, לנדוד, להיסחף לתוך מחשבות, להישאב לתוך מסכים, לא להיות ברגע. אפשר לחשוב גם על זה כחלק מהניסיון שלנו לשלוט בחוויה שלנו, בייחוד קשה לנו להיות בתוך הווה שאינו נעים לנו, ואז אנחנו נוטים יותר “לברוח”. הבעיה היא, שהבריחות הללו הן לרוב לתוך מחשבות שליליות, “חפירות” פנימיות לא מועילות, או פשוט גורמות לנו להיות בנתק מהאנשים סביבנו והחיים שאנחנו רוצים עבור עצמנו. במובן זה, ניתן להבין מדוע מיינדפולנס הוא כלי בו נעשה שימוש רב בטיפול אקטי. סרטון שממחיש יפה את המחירים של הניתוק מהרגע, היא הפרסומת הזו של קוקה קולה:
העצמי כהקשר מול העצמי כתוכן
גישת אקט גם מתייחסת לעצמי שלנו, אותו החלק בתוכנו שמחזיק את “מי אנחנו”, או אולי נכון יותר לומר, את הפרספקטיבה, נקודת המבט, דרכה אנחנו חווים את חיינו ומתבוננים במתרחש סביבנו ובתוכנו. העצמי כתוכן – הוא למעשה התשובה לשאלה “מי אני?”. אני יכול להיות כל מיני דברים, המקצוע שלי, התפקידים שלי, התכונות שלי, ה”אישיות” שלי. הוא יכול להיות מורכב מעמדות חיוביות כלפי עצמי, הוא יכול להיות מורכב מעמדות שליליות ושיפוטיות כלפי עצמי, אך בכל מקרה, הוא נדרש. כדי שנוכל להבין אחרים ואת עצמנו, אנחנו צריכים שיהיה לנו איזה שהוא מושג מילולי בנוגע למי אנחנו.
עם זאת, הידיעה הזו גם עלולה להגביל אותנו, לטשטש שוב את הממשק שלנו עם ההקשר בתוכו אנחנו חיים, ולמסגר אותנו בתוך מסגרות קשיחות ולא משתנות. אנחנו לעיתים טועים לחשוב שהעצמי הזה הוא דבר שאין בו תנועה, וכך גם להתייאש מול תכונות שלנו שאיננו אוהבים או דברים שקרו לנו או עשינו ולתחושתנו נמצאים כדי להישאר, ללא כל תקווה לשינוי. זה שוב אותו הצמצום עליו דיברנו קודם לכן בהקשרי המרכיבים הקודמים אותם הצגתי.
מה שיכול לעזור לנו להרחיב את אותו המרחב שוב, להיות במקום של בחירה רחבה יותר ודרגות חופש גבוהות יותר, הוא החיבור לרעיון של העצמי כהקשר. העצמי כהקשר הוא כמו אותה נקודת מבט יציבה שיש לנו על העולם, הפרספקטיבה שלנו, אני, כאן ועכשיו, מתוכה אנחנו חווים את החוויה שלנו. אפשר לחשוב על העצמי כהקשר כמו השמיים הכחולים שנמצאים מעבר לעננים, גם אם אנחנו לא רואים אותם, הם תמיד שם. העננים באים וחולפים, מזג האוויר משתנה כל הזמן, אך הוא לא פוגע או מבטל את השמיים, הוא קורה בתוך השמיים. השמיים יותר גדולים ממנו. כך גם העצמי כהקשר, הוא גדול יותר מהתכנים המרכיבים אותנו, מהרעיונות שלנו בנוגע לעצמנו, מהרגשות והתחושות שלנו, הוא גם לא יכול להיפגע על ידם.
מאחר והעצמי כהקשר הוא רעיון מעט מורכב יותר, מי שמעוניין להעמיק בו עוד קצת, מוזמן לצפות בסרטון הזה, מתוך סדרת הסרטונים שהקלטנו במרכז הישראלי לאקט ולהם קראנו “אקט בקטנה“, ועוסק בעצמי כהקשר:
ערכים בהירים מול אי בהירות ערכים
המרכיב החמישי של משושה הגמישות, עוסק בערכים. ערכים היא מילה מבלבלת, כי היא הרבה פעמים לוקחת אותנו למחשבות על “צדק, שוויון ושלום עולמי”, זו לא הכוונה במילה ערכים. ערכים באקט, הם אותם דברים שחשובים לנו, אותם הדברים שמהווים עבורנו מצפן בחיים, אתה שמובילים אותנו לכיוון החיים שהיינו רוצים לחיות, לכיוון האנשים שהיינו רוצים להיות, לכיוון האנשים והדברים היקרים והחשובים לנו בעולם.
ערכים בהירים, הווה אומר, חיבור למקום הבסיסי שלנו, המקום שיודע מה ומי חשוב לנו בעולם. כך, ערכים הם אמנם מבנים ורבליים (ואמרנו כבר שאנחנו רוצים לאמץ עמדה מעט חשדנית כלפי השפה), אך הם מבנים המסמנים מקומות יציבים יחסית בתוכנו. הידיעה הזו, מי חשוב לנו, מה חשוב לנו, נותנת לנו עוגן ויציבות, בתוך הפרספקטיבה מתוכה אנחנו חווים את חיינו. היא גם נותנת לנו מידה של חופש ומרחב, מאחר ואנחנו תמיד, בכל עת, יכולים לחתור לכיוון הערכים שלנו, גם בנסיבות החיים הקשות ביותר (תחשבו על ויקטור פרנקל למשל).
כאשר לא ברורים לנו מה הערכים שלנו, מה חשוב לנו, מי יקר לנו, אנחנו עלולים לשקוע לתוך בלבול, לתוך קושי לאחוז בנקודת מבט יציבה על העולם והחוויה, לתוך חוויה של אי אמון, חוסר ערך, שוב ושוב שוקעים בתוך השפה שלנו, בתוך אותו מרחב מצומצם שסוגר עלינו ולא נותן לנו לנוע ולהרחיב את רפרטואר התנועה שלנו.
פעולה מחויבת ערכים מול פסיביות, אימפולסיביות או “פול גז בניוטרל”
ולסיום העיסוק במשושה הגמישות והנוקשות, נדבר על פעולה מחויבת ערכים מול הצד הנוקשה שלה. אם אנחנו יודעים מה חשוב לנו, אנחנו גם יכולים לגזור מידיעה זו את הצעדים והדברים שאנחנו צריכים לעשות כדי להתקרב לשם. זו ידיעה קריטית על מנת שנוכל לכוון את חיינו לכיוון הרצוי עבורנו ועל מנת שנגזור מכיוון זה צעדים “קונקרטיים” לתנועה.
אך הרעיון כאן אינו “קואצ’ינג”, קביעת יעדים ומטרות, בניית תוכנית פעולה, אלא שוב, הוא רעיון של פתיחת מרחב. אם אני נכון לפעול לכיוון מה שחשוב לי, אני נכון להרחיב את הגמישות ההתנהגותית שלי, להרחיב את הרפרטואר ההתנהגותי שלי, לגלות יצירתיות ותנועה במצבים בהם אני מרגיש כבול ותפוס. אם אצליח להשתחרר מכל אותם הדברים שתוקעים וכובלים אותי, אשיג מרחב פעולה, אני יכול להשיג את אותו מרחב הפעולה, דרך תנועה, כלומר, דרך פעולות מחויבות ערכים.
מנגד, בצד הנוקשה, אנחנו חוזרים לתחילת הדברים – אלה אותם דפוסים נוקשים, חזרתיים שלא עובדים לנו (באקט אנחנו נוהגים לומר וורקביליים, עובדים עבורי בתוך ההקשר בתוכו אני פועל). אני רוצה להצליח לראות שאני תפוס בתוכם, ומתוך ידיעה זו, לייצר מרחק התבוננות, מרחב תנועה, גמישות, והרחבת התנועה שלי לכיוון החיים שאני רוצה עבור עצמי (ובכך, יצירת מרחק מאותו סבל תופס ושואב).
השאלה האקטית
כעת, אחרי שנגענו במרכיבי הגמישות והנוקשות ההתנהגותיים שלנו, נוכל כמו “לארוז” אותם במעין מעטפת קומפקטית ואלגנטית, הנקראת השאלה האקטית – The ACT Question. והיא הולכת כך: בהינתן האבחנה ביני כישות מודעת לבין הסיפור שהמיינד שלי מספר לי בנוגע למי שאני, בזמן הזה ובסיטואציה הנוכחית, האם אני מוכן לחוות את החוויות שלי כפי שהן, ולא כפי שהן אומרות שהן, באופן מלא וללא הגנות מיותרות, ולכוון את תשומת הלב והמאמץ שלי ליצירת דפוסי התנהגות גדולים יותר ויותר, אשר ישקפו את הערכים שבחרתי?
כלומר, האם אני מוכן לפגוש את החוויה במלואה, כפי שהיא, ללא הגנות מיותרות (בדגש על מיותרות, ולא על הגנות), ולהתכוונן לכיוון הצפון הזה שחשוב ויקר לי. ככל שהתשובה שלנו לשאלה הזו היא כן, כך הגמישות ההתנהגותית שלנו גדולה יותר.
המטריקס של אקט
עוד דרך לתפוס את הרעיון הזה של גמישות התנהגותית או גמישות פסיכולוגית, היא דרך המטריקס של אקט. המטריקס של אקט הוא כלי בן למעלה מעשור, פותח על ידי קווין פולק, ונעשה בו שימוש רב בתוך העבודה הטיפולית האקטית. גם המטריקס, מחזיק באופן דומה (דרך תרשים), את רעיון הגמישות ההתנהגותית. בכך, יש רגע בו ניתן להדגיש – גם המשושה, גם השאלה האקטית וגם המטריקס של אקט הן מטאפורות, שנועדו לעזור לנו להבין ולתפוס את הרעיון ההתנהגותי הנמצא בבסיס הגישה – הרחבת רפרטואר ההתנהגות שלנו גם בתוך קונטקסט שעל פי רוב תופס ומגביל אותנו. זו שוב אותה הדיאלקטיקה של טיפול קבלה ומחויבות – מצד אחד קבלת מה שאין לנו אפשרות לשנות או לשלוט בו, ומהצד השני, להיות מחויבים לתנועה ולשינוי.
המטריקס פועל דרך שאילת 4 שאלות וחלוקה שלהן על גבי מטריצה – מי ומה חשוב לנו? מה מופיע בפנים ועלול לתקוע ולעצור אותנו? איך זה נראה כאשר אנחנו מנסים להתרחק מהדברים שבולמים אותנו? ואיך זה נראה כאשר אנחנו מתקרבים לכיוון מי ומה שחשוב לנו? קצרה היריעה מלהיכנס לתוך המטריקס באופן מעמיק, אך מי שמעוניין לעשות זאת, מוזמן להתרשם מקורס המטריקס שאני מציע, קורס מוקלט ומקוון הניתן לצפיה בזמנכם החופשי. הקורס מהווה למעשה קורס מקיף ורחב, דרכו תוכלו להכיר את אקט לפני ולפנים, ובאותה ההזדמנות גם להכיר את המטריקס וללמוד לעבוד איתו, גם דרך הדגמות טיפול מרובות הנמצאות בקורס.
מצורף כאן שרטוט של המטריקס, אנחנו נעזרים בו על מנת כמו “למיין” או לעשות סדר בחוויה שלנו, לראות מה הכיוון אליו אנחנו שואפים ומה עלול לתקוע ולעצור אותנו:
יש עוד הרבה מה לכתוב ולומר על אקט, אני מקווה שמה שכתבתי עד כה הועיל, עורר חשיבה ועניין, ונתן לכם מושג בנוגע לטיפול קבלה ומחויבות ולעומד בבסיסו. מקווה שכעת אתם יודעים מעט טוב יותר מה זה ACT.
ניתן להתעמק מעט יותר דרך סדרת הרצאות שהקלטתי ונותנות מבוא נוסף לגישה. הן הוקלטו כחלק מקורס מבוא לאקט אותו התחלתי להקליט, אך גנזתי. את ההרצאות שהקלטתי, אני מזמין אתכם לראות כאן, ניתן לגשת להרצאות אלה לפי הסדר המוצע בפוסט זה.
