האבולוציה של המיינד – למה הראש שלנו עובד כפי שהוא עובד?
פוסט זה נכתב בשיתוף ליאור גילעד, פסיכולוגית קלינית, כחלק ממפגשים לקהל הרחב אותם אנחנו מעבירים בימים מלחמת “חרבות ברזל”.
היום ארצה לגעת ברעיון שהמיינד שלנו הוא תוצר של האבולוציה שלנו. הוא לא סתם התפתח כפי שהתפתח, הוא התפתח להיות כפי שהוא, משום שהוא מיטיב לשרת אותנו ואת הצרכים ההישרדותיים שלנו (כל עוד הוא עובד טוב עבורנו). אז בואו קודם כל ניגע רגע ברעיון האבולוציוני, האבולוציה של המיינד האנושי. אבולוציה, היא תיאוריה המתארת כיצד המתאים ביותר שורד (לאו דווקא החזק). אנחנו רוצים להבין איך המיינד עובד.
תורת האבולוציה – בקטנה
שלושת העקרונות הבסיסיים של תורת האבולוציה הם – שונות, ברירה ושימור. שונות – הווה אומר, הפרט משתנה לאורך הדורות, בכל מיני אופנים, אלה לרוב שינויים קלים. בהנחה ששינויים אלה מתאימים לסביבה בתוכה האורגניזם חי, יש סיכוי טוב יותר שאותו האורגניזם, ישרוד לאורך זמן רב יותר באותה הסביבה. עיקרון זה נקרא ברירה – המתאים ביותר שורד. מאחר והוא שורד זמן רב יותר, יש לו סיכוי טוב יותר להעמיד צאצאים, הווה אומר – שימור. התכונה שעברה שינוי, ומתאימה ביותר ונבררת על ידי הסביבה, היא גם זו שתשתמר ותעבור לדורות הבאים.
כשאנחנו חושבים על אבולוציה אנחנו חושבים על מינים ועל תאים, אבל ניתן לחשוב על אבולוציה גם בהקשר ההתנהגותי, על האבולוציה של המיינד? על האופן בו התנהגויות משתנות, נבררות ומשתמרות? התנהגויות שמשרתות אותנו, נוטות להיברר ולהשתמר טוב יותר. בהקשר זה ממש, אני ממליץ בחום לצפות בסרטון הבא:
התפקיד של המיינד – “שומר הראש” שלנו
אז, אם אנחנו מתבוננים מנקודת מבט אבולוציונית, למיינד שלנו חייב להיות תפקיד. מה זה בכלל מיינד? זו שאלה טובה, כי אין למילה מיינד תרגום טוב לעברית. אפשר לומר “ראש”, “מחשבות”, “תודעה”, אבל אני פשוט אומר “מיינד”. המיינד הזה שלנו, הוא כמו מין “איבר חישה” שמתבונן פנימה, הוא זה שאחראי לחוש את המחשבות שלנו, להתבונן במה שקורה שם בפנים מבחינת מצב הרוח, לנטר את הרגשות שלנו, מין פנס שמכוון פנימה לתוך הראש שלנו. אפשר להבין עד כמה הוא בעל ערך עבורנו כיצורים תבוניים, עד כמה הוא מועיל לנו לחשוב, לייצר תכנים, לפתור בעיות, להתמודד עם מציאות העולם המורכבת.
ועדיין, כדי להבין איך המיינד עובד, אנחנו צריכים לזכור שהמיינד נוצר אבולוציונית כנראה לא רק כדי לכתוב שירה או לייצר אסתטיקה. המיינד שם, כי יש לו תפקיד אבולוציוני, הווה אומר, תפקיד הישרדותי. הוא נועד לשמור עלינו מפגע ולסייע לנו להתרבות – שונות, ברירה, שימור… הוא צריך להבין איפה יש אוכל, איפה יש סכנה, הוא סורק כל הזמן את הסביבה, לראות מה כדאי ומה לא כדאי. הוא צריך להכין אותנו להתמודד עם סכנות, לעזור לנו להימנע מהן ולפתור אותן במידה וכבר נתקלנו בהן.
המיינד האנושי התפתח לאורך ההיסטוריה של המין שלנו, כך שניתן לומר שהוא בערך בן 200,000 שנים במהלכן האדם הלך והתפתח, התחזק, התפשט על פני הגלובוס, עד שהוא כעת השליט הבלתי מעורער. משהו עובד מבחינה אבולוציונית. למרות שאנחנו לא בעלי החיים החזקים ביותר, המהירים ביותר (יש האומרים שגם לא החכמים ביותר), עדיין הצלחנו לשגשג ולהצליח באופן יוצא דופן.
ניתן לייחס חלק גדול מההצלחה הזו לשפה ולמיינד. במהלך עשרות אלפי שנים בהן בני אדם חיו בשבטים ובלהקות, כלקטים ציידים, למיינד היה תפקיד קריטי בהישרדות שלהם. לא משנה מה היה תפקיד האדם בשבט, המיינד שלו היה צריך לאסוף מידע כל הזמן – אם הוא נפל בבור, או הותקף על ידי בעל חיים, או ראה אויב באופק – יש הגיון בזה שהוא ינתח שוב ושוב את מה שקרה לו, שידע ללמוד מזה לפעם הבאה.
על הרעיון הזה, ניתן לראות יותר בסרטון החביב הזה של ראס האריס:
אז למה לדאוג?
הלקט צייד המודאג (או אולי חרדתי) יותר, שרד טוב יותר – כי הוא נזהר יותר. אנחנו צאצאים של האנשים האלה, שדאגו. הם אלה ששרדו להעביר את הגנים שלהם הלאה. האנשים שהיו מדלגים על הגבעות חסרי דאגה, ככל הנראה פעמים רבות נטרפו לפני שהספיקו להתרבות (שונות, ברירה, שימור). בעולם המודרני שלנו, אנחנו גם מושפעים ופועלים תחת אותו הלך הרוח, מחזיקים את אותו המיינד. מאחר והאבולוציה היא תהליך מאד איטי, היא לא מדביקה את קצב הטכנולוגיה וההתפתחות שלנו. אפשר לחשוב על זה שמערכת ההפעלה שלנו לא קיבלה עדכון הרבה שנים.
הנטיה להיזכר שוב ושוב במה שהיה, באיום שפגשתי ביער, הופכת להיות בעולם המודרני עיסוק יתר בנתונים לגבי מה שהיה לי ולכולם. הדבר הטבעי והבריא הזה, גורם לנו לעבד שוב ושוב ולחזור על דברים שהיו, באופן מסוים להידבק לעבר ולאבד אחיזה מסוימת בהווה. היום יש לנו נגישות בלתי מוגבלת למידע, דרך הרשתות, דרך המכשירים הניידים, המדיה. זה “הצד האפל” של המיינד שלנו. בתקופות סוערות ורגישות הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב נוברים בעבר.
במלחמה אותה אנחנו חווים כעת למשל, אנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים לצפיה בסרטונים, מריצים זיכרונות בראש, רואים חדשות בלי הפסקה, שומעים פרשנים, מדברים על זה שוב ושוב עם אנשים סביבנו (ועם עצמנו). זה טבעי, זה מה שהמיינד שלנו יודע לעשות, אבל בעולם כפי שהוא היום, לדבר הזה יש פוטנציאל גדול לפגוע בנו. בשפה של ילדים, אפשר לומר ש”זה לא כוחות” – כמות המידע גדולה מהיכולת שלנו להכיל.
השוואה לאחרים סביבי
כבר ראינו בסרטון של ראס האריס, שהמקום שלי בשבט ובלהקה הוא חלק מהותי ביכולת ההישרדות שלי. זה לא תמיד שהחזק שורד, זה הרבה פעמים שהמקושר שורד. זה שיש לו קשרים ענפים והוא חלק מקובל וחשוב בקהילה שלו. הבעיה היא, שעוד דבר שנמצא כעת על “סטרואידים” הוא גודל השבט שלנו. היום השבט שלנו כולל מיליונים! הוא לא כולל רק את המשפחה שלי, ואת החברים שלי, והרחוב שלי – הוא כולל את המדינה, את העם, את החברים שלי בפייסבוק, למעשה אנשים מכל העולם. אנחנו תחת עומס דאגה להרבה אנשים ותחת עומס השוואה להרבה אנשים.
כמות ה”אנחנו” שכל אחד מאיתנו מחזיק היא גדולה מאד וזה יכול להרגיש מאד כבד בימים כמו אלה. עומס הדאגה הוא טבעי וברור, וגם מכביד. עומס ההשוואה שלנו נוגע בצורך שלנו להרגיש שייכים מקובלים. הצורך להשוות את עצמנו לאחרים, לראות “האם אני בסדר”, “האם אני תורם”, “האם השבט שלי ימשיך להחזיק אותי”, בכמויות כאלה של אנשים ב”שבט”, וכמות המידע שאנחנו חשופים לו, יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו אמורים “להשוות ולהעלות” וזה מגיע עם תחושה של בושה ואשמה. אנחנו משחקים כאן משחק לא הוגן, כי אנחנו אף פעם לא נצליח להשתוות לאותם גיבורים. לכן בתקופות קשות, בושה ואשמה הם רגשות שעולים מהר מאד וחזק מאד.
מה ניתן לעשות? הפרדה קוגניטיבית
יש בטיפול כלים שונים שנועדו לנו לעזור להתמודד עם הטבע הזה של המיינד. המיינד שלנו עובד ככה כדי לשמור עלינו והוא עושה את זה באופן אוטומטי, מייצר מחשבות אוטומטיות (ממש כמו המערכת האוטונומית שלנו). אז, מאחר וזה אוטומטי (וטבעי) התחלה טובה, היא לשים לב שאנחנו עכשיו תפוסים בתוך המיינד שלנו, שנשאבנו לתוך המיינד הרועש הזה שלנו, ואנחנו מתחילים להסתבך. לצורך תשומת לב אנחנו יכולים לתרגל מיינדפולנס למשל.
אחרי שהבחנו שאנחנו תפוסים, אנחנו רוצים כלי שיעזור לנו להרגיע קצת את המיינד שלנו, בייחוד ברגעים שבהם הוא נכנס לאותם מעגלים לא יעילים שעלולים לגרום לנו סבל. למתן את ניסיונות השליטה הלא יעילים שלו. יש לנו שתי משימות – האחת היא לשים לב שנתפסנו, שנגררנו לתוך מעגלי חשיבה מכבידים, והמשימה השניה, היא לבחור את הכלי המתאים מארגז הכלים שלנו וליישם אותו. תשומת הלב להיתפסות היא הרבה פעמים תוצר של ההבנה שלנו בנוגע לאיך המיינד עובד.
כלי אחד שניתן להשתמש בו הוא הפרדה קוגניטיבית – במילה, לתפוס מרחק מהמחשבות שלנו, להתבונן על המחשבות שלנו ולא דרך המחשבות שלנו. אנחנו לא רוצים להתווכח עם המחשבות שלנו או להיאבק בהן, כי בזה אנחנו רק נותנים להן יותר כוח! אנחנו רוצים רק לתפוס מהן קצת מרחק ולהתבונן בהן. כך, הכלי המרכזי שלנו כאן הוא ההבנה שהמיינד שלנו עושה עכשיו משהו, ולהצליח להניח את מה שהוא עושה כעת בצד ולתפוס מרחק מסוים מזה. המרחק הזה נותן לנו יותר דרגות חופש ובחירה ברגעים קשים. אני כמו אומר לעצמי “הנה המיינד שלי מנסה לעזור לי לשרוד על ידי שהוא עושה מה שהוא יודע לעשות”.
יש לי את המחשבה ש…
משהו שיכול לעזור לנו לתפוס מרחק מהמחשבות שלנו הוא ה”כלי” הבא. כשאני שם לב שאני תפוס במיינד שלי, אני אומר לעצמי את המחשבה אותה אני חושב ברגע זה, מכל הלב, כאילו אני מאמין בה לגמרי. למשל, אם יש לי את המחשבה, “אני לא עושה מספיק” – אני אומר לעצמי מתוך אמונה שלמה, “אני לא עושה מספיק”. אם אתם מרגישים בנוח ואתם לבד, אפשר גם לומר את זה בקול רם. שימו לב איך אתם מרגישים אחרי שאמרתם את זה ככה, מכל הלב.
כעת, ננסה להוסיף למחשבה שלנו את הקידומת “יש לי את המחשבה ש…”. בדוגמה שלנו, אני אגיד לעצמי – “יש לי את המחשבה שאני לא עושה מספיק”. אפשר לומר את זה שוב. איך אנחנו מרגישים כעת ביחס למחשבה שלנו? כעת, ננסה ללכת עוד שלב, ונאמר “אני שם לב שיש לי את המחשבה ש…”, ובמקרה שלי, “אני שם לב שיש לי את המחשבה שאני לא עושה מספיק”. אמרו זאת לעצמכם פעמיים שלוש. איך אתם מרגישים כעת? אני משער שחלקכם מרגישים כעת מעט משוחררים יותר, עם יותר מרחב למחשבות שלכם, להתבונן במחשבות מבלי להיתפס בהן. אנחנו למעשה עושים מעין “זום אאוט” מהמחשבות שלנו, למקום מעט מרוחק ומתבונן יותר, שיכול לעזור לנו לייצר מרחב לפעולה ולתנועה.
מוזמנים לצפות בסרטון הקצר הזה שמסכם את הכלי שהוצג כאן:
