למצוא את מה שחשוב לנו, גם בזמנים קשים

למצוא את הצפון

בתקופות קשות וסוערות, אנחנו מרגישים כמו בתוך רעידת אדמה, תחושת הביטחון שלנו מתערערת, לעיתים היומיום שלנו משתנה, בייחוד מול משברים חיצוניים, מציאות החיים שלנו עלולה להשתנות מאד. אנחנו עלולים לחוש לפתע אי ודאות גדולה, לא לדעת מה צופן לנו העתיד, או לאבד אמון וביטחון בכל מה שהאמנו בו קודם לכן. אבל, גם בזמנים כאלה נרצה לזכור, שיש דברים שנשארים יציבים.

למשל, נחפש את מה שחשוב לנו. מי ומה חשוב לי בחיים? הדבר הזה, על פי רוב, לא משתנה גם בתוך משבר גדול, הוא נשאר אותו הדבר. אם נשתמש לרגע במטאפורת המצפן – הצפון נשאר תמיד אותו הצפון. גם אם לפעמים המצפן קצת “משתגע”, הצפון לא זז. הצפון תמיד נמצא באותו המקום, גם אם ה-GPS משובש לרגע. לעיתים יש חסימה בדרך שתכננו להגיע בה לצפון, אך גם אז, הצפון נשאר באותו המקום. אפשר לחשוב על הצפון הזה כמו הדברים שמשמעותיים לנו וחשובים לנו בחיים. האנשים היקרים לנו והדברים היקרים לנו. מה הדברים שחשובים לי? מה הערכים שלי? הדברים אותם אני מעריך.

כשאנחנו צועדים צפונה, יש כל מיני כוחות שמשפיעים עלינו. כוחות הטבע למשל, שלא נמצאים בשליטה שלנו – סופות שלגים, סלעים גדולים באמצע הדרך. לעיתים אלה לא כוחות טבע, אלא מישהו שעוצר אותי, או דברים נוספים שאינם בידינו. ננסה לא להשקיע כעת זמן בדיבור על הדברים האלה שאין לנו שליטה בהם. אבל לצידם, יש דברים שהם כן בידיים שלנו. בטיול למשל, להחזיק את המצפן טוב ביד, ללבוש נעליים טובות, ללכת עם שותפים למסע, כי זה עוזר לנו. אז, כשאנחנו הולכים צפונה תמיד יהיו כוחות חיצוניים לנו, שעלולים להאט או להסיט אותנו, אבל תמיד יש את הכוחות שבתוכנו, בהם יש לנו קצת יותר שליטה.

מי ומה חשוב לי?

כדי להיות בשליטה מסוימת, אנחנו קודם כל רוצים לדעת מה הצפון שלנו. כך נוכל להצליח ולנווט אליו גם בתנאים קשים. במצבי סערה, סופה, מחסומי דרך, יש לנו הרבה סיבות להרגיש שתחושת הביטחון שלנו מתערערת, אולי תחושה שאיבדנו שליטה על החיים שלנו, איבדנו משמעות. ננסה בטקסט הזה להתחבר לדברים שיש לנו שליטה בהם, לכוחות שלנו, המשאבים שלנו, שנובעים גם מידיעת הכיוון שלנו, הצפון שלנו.

לכל אחד מאיתנו יש את הרגלי הצעידה שלו, הדרכים שבהם הוא מגיע לכיוון הצפון. בזמני שגרה, מחוץ לסערה, הדרכים האלה ככל הנראה סה”כ עובדות לנו – הן מוכרות, הן סלולות, אנחנו יכולים ללכת עליהן לפעמים באופן אוטומטי. זה כמו שאנחנו נוסעים לעבודה בבוקר, אנחנו כמעט ולא צריכים לחשוב על הדרך, על הניווט, אנחנו לפעמים פשוט מוצאים את עצמנו שם. הרגלים הם דבר ששומר עלינו, חוסך לנו משאבים, הם לא סתם שם. אבל, יש מצבים בהם ההרגלים שלנו לא אפשריים, אנחנו לא יכולים ללכת בדרך האוטומטית שלנו – זה לעיתים מאד מערער אותנו וגובה משאבים.

לפעמים אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שאם זה לא בדרך שאנחנו רגילים, אז אנחנו לא יכולים לנוע צפונה. למשל כשאני נוהג והווייז מכוון אותי, לפעמים אני מגיע לחסימה בכביש, או אולי לפקק תנועה ענקי. במצבים כאלה, כשהדרך הרגילה שלנו חסומה, אנחנו נדרשים לקבלת החלטות. לעיתים להחליט אם לסמוך או לא על הווייז, ולפעמים להיתקע הרבה זמן בדרך. אלה החלטות שיש בצידן מחיר. אבל, צריך לזכור שאם אני יודע מה הצפון, יש סיכוי טוב יותר שאוכל להגיע אליו, גם אם אצטרך לקחת דרכים עוקפות. בתקופות סוערות אנחנו פוגשים פעמים רבות במזג אוויר קשה שמשבש את הדרך שלנו, אבל כל עוד נזכור לאן אנחנו רוצים להגיע, יהיה לנו פשוט יותר למצוא דרכים חלופיות, או לעיתים, רק להמתין.

למצוא דרכים חלופיות לכיוון מה שחשוב לנו

בזמני משבר, צריך לזכור שאנחנו בפקק, הוא אולי ארוך ומייגע, אבל הכוחות עובדים על לפנות אותו ולפתוח לנו את הדרך צפונה. אנחנו גם על פי רוב לא מחכים לבד בפקק הזה, והוא גם לא יימשך לנצח. גם פקקים אינסופיים בכביש, בסוף מתפנים, וגם את התקופה הקשה אנחנו ככל הנראה נעבור, גם אם לפרקים זה לא נראה ככה. השמיים הכחולים נמצאים שם מעבר לעננים.

העולם הוא אותו עולם, הדרך היא אותה דרך, היעד הוא אותו היעד, פשוט יש פקק לעבור. בזמן שהבולדוזר עובד על פינוי המחסום, אנחנו בתוך האוטו. אנחנו יכולים לקלל, לדפוק על ההגה, לבדוק בווייז כל הזמן מה קורה, לחפש בתחנות דיווחים שוב ושוב – ככל הנראה, הפעולות האלה לא רק שלא יזיזו את הפקק, הן גם יעלו את תחושת התסכול וחוסר האונים שלנו.

יש לנו עוד אופציות. למשל – חלקנו יכולים פשוט להמתין, לדעת שעכשיו אני בפקק, הפקק הזה ישתחרר, אני באיזו שהיא תקופת המתנה עכשיו. דבר נוסף, זה לנסות להבין מה אני עושה עם הזמן הזה שאני תקוע בו בפקק – וזה תלוי במקום בו אנחנו נמצאים בדרך, מה האפשרויות שלנו.

חלקנו, יכולים רק לזהות מה ההתנהגויות המזיקות או ה”תוקעות” שלנו, כמו לדפוק על ההגה או לרפרש את הווייז כל הזמן. ואולי לנסות לעשות משהו נעים או מועיל יותר בזמן הזה. מעשים שנוכל למצוא בהם משמעות. חלקנו, באיזה שהוא מקום בפקק, שבו אנחנו יכולים לקחת דרך חלופית. ננסה לזכור שהתזוזה הזו, הנסיעה לדרך פחות מוכרת, שהיא לא הדרך שלי – היא, “אני נוסע צפונה בעזרת המצפן שלי, אני דואג למי ולמה שחשוב לי”.

תרגיל – להתחיל לצעוד לכיוון מה שחשוב לנו

אפשר גם לנצל את הזמן שבו אני תקוע בפקק, כדי לעשות דברים שחשובים לי, כמו לקדם את עצמי לכיוון הצפון, גם אם פיזית אני לא מתקדם עכשיו. אני כבר בפקק, איך עושים את נסיעה עצמה למשמעותית יותר. אולי יש עוד דברים שכתובים בצפון שלי ואני יכול להתקרב לכיוונם גם עכשיו, בעודי בפקק? יצירה, קשרים וחיבור עם האנשים שאני אוהב. אני יכול לעמוד בפקק ולעשות עוד דברים שמקדמים אותי לכיוון הצפון.

אני יכול לשחק עם המשפחה שלי 21 שאלות באוטו, לשמוע פודקאסט שמלמד אותי משהו, לשמוע מוזיקה שגורמת לי הנאה, לפטפט עם מישה ושעומד לידי בפקק כדי לזכור שאנחנו לא פה לבד. נסו לחשוב לרגע, מה יכולות להיות הדרכים שלכם, להפוך את השהיה בפקק לכזו שהיא פחות מעוררת סבל, ויותר מחוברת למה ולמי שחשוב לכם?

וכעת תרגיל קטן שיישאר בתחומי הניווט ומציאת הצפון. בזמן משבר, הנתיבים צפונה מרגישים חסומים (או שהם באמת חסומים), וקשה למצוא אותם. אבל, כשאנחנו מחזיקים את המצפן שלנו, אני יכול לשאול את עצמי – מה הדבר שאני יכול לעשות עכשיו ויבטא תנועה, אפילו קטנה לכיוון הצפון שלי, לכיוון המשמעות שלי, הערכים שלי. אנחנו נתחיל בשאלה – מי ומה חשוב לי? למשל: המשפחה שלי, יצירתיות, נדיבות, ביטחון. בזמנים סוערים, אנחנו צריכים לנסח מחדש, בתוך ההקשר הנוכחי, בהינתן שהדברים הם כמו שהם עכשיו, מה הדברים הפשוטים והאפשריים שאני יכול לעשות שמבטאים תנועה שלי בכיוון הזה.

אצל הרבה מאיתנו, כשאנחנו עושים את המהלך הזה, אנחנו מרגישים חוסר אונים, כי אנחנו לא יודעים בתנאים הללו להתקדם לכיוון מה שחשוב לנו. אף פעם לא למדנו לעשות זאת. אף פעם לא חשבנו שנאלץ לעשות זאת. לפעמים עולות תחושות של חוסר אונים, כעס, תסכול, אלה מצבים שבהם אנחנו עלולים לשכוח מה השאלה ולהיתקע במקום של חוסר האונים. אולי אין לנו את המשאבים לעשות את מה שאנחנו רגילים לעשות, אבל יש לנו כוח מסוים לעשות את מה שעובד עבורנו כרגע.

כשאנחנו תקועים בדרך, אנחנו רוצים להתניע, לעשות את המטר הראשון בכיוון הרצוי שלנו. עכשיו יהיה לנו האתגר לעשות את המטר השני, ואולי נתקע שוב, ונצטרך לעשות את זה עוד פעם ועוד פעם. זה שאני לא יכול לעשות מה שאני רגיל לעשות לא אומר שאין לי מה לעשות. יש לנו מה לעשות, אנחנו פשוט לא יודעים בתנאים הללו איך לזוז צפונה. נסו לרגע לרשום על דף – מה הצפון שלי? איך זה נראה כשמתקרבים לצפון שלי? מה הדבר הכי קטן ואפשרי שניתן לעשות כרגע? מה עלול לתפוס ולתקוע אותי? איך ניתן להשתחרר מזה כמו האוטו התקוע? ננסח לעצמנו צעד אחד קטן שנוכל לעשות כעת.

ניתן להיעזר לשם כך גם בסרטון הבא של ראס האריס:

הטקסט הזה נכתב בשיתוף ליאור גילעד, פסיכולוגית קלינית, והיווה בסיס לאחד המפגשים לקהל הרחב שערכנו במהלך מלחמת “חרבות ברזל” מטעם החברה הישראלית לבריאות הנפש בקהילה.