מה הוא העצמי? האם יש רק עצמי אחד? האם לאדם יש תכונות איתן הוא מגיע לעולם אשר נשארות איתו לשארית חייו? האם יש לנו אישיות המכתיבה את צעדינו והתנהגויותינו?
התשובה לשאלות אלה היא מורכבת, ובני האדם ניסו להשיב עליהן משחר ההיסטוריה, אם במענה דתי-רוחני, אם במענה פילוסופי-פסיכולוגי, ואם במענה מדעי (היכן ממוקם העצמי במוח?).
לא נכנס כאן לעובי הקורה ולהיסטוריה של חקר האישיות ותורות העצמי השונות בתחום הפסיכולוגיה – אלא ננסה לתאר את האופן בו ACT מתמודדת עם סוגיה זו.
גישת ACT מבחינה בין 3 סוגים (או אולי מדויק יותר לומר תהליכים) שונים של עצמי, המקיימים ביניהם מערכת של יחסי גומלין.
העצמי הראשון, והוא זה שפעמים רבות ‘עושה לנו בעיות’ כבני אדם ומוביל לסבל – הוא העצמי כתוכן (self as content). אלה האמירות שכולנו מכירים על עצמנו כגון: אני אדם חביב, אני נדיב, אני פסימי, אני מופנם, אני אגרסיבי, אני עדין וכו’. במהלך התבגרותנו וחיינו, אנחנו לומדים להגדיר את עצמנו דרך תכונות ואמירות מסוימות, שהופכות להיות התמונה שאנחנו מציגים לסביבה ולעצמנו בנוגע למי שאנחנו. התשובות לשאלה “מי אני?” – פעמים רבות נוגעות בעצמי כתוכן. אנחנו יוצרים זהות עם מקום העבודה שלנו, עם מקום המגורים שלנו, עם הקבוצה החברתית בה אנחנו חברים ועוד. מארג שלם זה של הגדרות עצמיות, הופך להיות פעמים רבות מה שאנחנו מגדירים כעצמי שלנו. אפשר לדמות את העצמי כתוכן לסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו.
אז מדוע זה בעייתי? כמו דברים רבים אחרים – ACT לא רואה בעצמי כתוכן כדבר בעייתי בפני עצמו – כולנו מגדירים את עצמנו בדרכים מסוימות, ומאמינים בתכונות יציבות של עצמנו. יחד עם זאת, ההיצמדות להגדרות תוכניות של עצמנו, עלולה ליצור קושי וסבל. קל להבין את זה בדוגמה של אדם המגדיר את עצמו במונחים שליליים (אני אדם אלים, אני אפס, אני לוזר וכו’) – היצמדות לאמירות אלה על העצמי רק מגבירה את האמונה בהן ואת הקושי להתמודד עם אתגרי החיים לאחר מכן. אלה סוגי אמירות שאנחנו רואים פעמים רבות אצל אנשים הסובלים מדיכאון, וקל לנו להבין אינטואיטיבית את המחיר שאדם משלם כאשר הוא מחזיק באמונות יסוד שכאלה על עצמו ועל אישיותו.
אולם, גם היצמדות לעמדות חיוביות על העצמי יכולה להוליד קושי וסבל. למשל – אדם שמגדיר את עצמו כאדם חביב לבריות ונחמד, יכול להתקשות לקבל חלקים פחות חביבים בעצמו. פעמים רבות אנחנו נתקלים באירועים ובסיטואציות בהם אנחנו מתנהגים באופן שונה מהאופן בו אנחנו תופסים את עצמנו – למשל התפרצות כעס בתור לאן שהוא, בכביש, או ריב משפחתי – מצבים המוציאים מאיתנו חלקים שאנחנו פחות אוהבים ומוקירים בעצמנו. אדם שמגדיר את עצמו באופן נוקשה, גם במונחים חיוביים, יכול להיתקל בקושי של ממש במצבים כאלה בהם הוא פוגש חלקים בעצמו שהוא פחות אוהב.
ככלל, ACT מתבוננת במידת הגמישות הנפשית של האדם – ותפיסה של עצמנו כאנשים מסוימים, עם תכונות מסוימות – בייחוד מתוך מבט שלא מאמין ביכולת להשתנות ולזוז. היצמדות נוקשה לעצמי כתוכן – יכולה כך גם להגביל את היכולת להשתנות ולצמוח בתוך ההקשרים השונים של החיים. באותו ההקשר, אפשר לחשוב גם על האופן בו אבחנות פסיכיאטריות יכולות להגביל אותנו ולהקשות עלינו, בייחוד כאשר אנחנו מתחילים להזדהות עם אבחנות אלה (“אני אדם דיכאוני”, “אני הפרעת אישיות גבולית” וכו’). ניתן לחשוב על היצמדות נוקשה לתוכן כמו דמות בספר שלא משתנה, נשארת חד ממדית ופלקטית – זו דמות שקשה לנו כקוראים להזדהות איתה ולהאמין באותנטיות שלה.
העצמי השני בו מתמקדת ACT הוא העצמי כתהליך (self as process) – הוא למעשה העצמי הנמצא בכאן ועכשיו, ברגע הזה. הוא זה החווה את ההווה את מה שמתרחש בו – על התחושות, הרגשות והמחשבות שהוא מוליד ומלוות אותו. זו היכולת שלי להרגיש, לחוות, להיות בהווה. אפשר לדמות את זה לצפיה בסרט קולנוע – כאשר אני נמצא בהווה, אני מחובר למה שקורה בסרט, מתרגש, נגעל, מפחד, צוחק – נמצא כל כולי בהוויה. עם זאת, כולנו מכירים מצבים בהם מחשבתנו נודדת, אם לדברים שיש לנו לעשות, לדברים שמטרידים אותנו, ואם לניתוחים אינטלקטואליים של העלילה והדמויות. אלה מצבים אשר מרחיקים אותנו מהעצמי כתהליך, מרחיקים אותנו מהיכולת לחוות את ההווה ולהיות בתוכו. ככלל, כבני אדם – למרות שחיינו מתרחשים בהווה, אנחנו נוטים להשקיע משאבים רבים בעבר (למשל בחרטה או נוסטלגיה) ובעתיד (למשל בתוכניות לעתיד, דאגות או חרדות) – על חשבון השקעת משאבים מועטים יחסית בהווה וברגע הנוכחי. כאשר אנחנו ערים לחלק הזה בנו, העצמי כתהליך, אנחנו יכולים להצליח להיות יותר ברגע הזה, סקרנים כלפי מה שקורה, ערים ומודעים לתחושותינו ורגשותינו (ופתוחים לקבלם, לכן גם חשוב הדגש על הקושי שבהיצמדות לעצמי כתוכן).
תרגול מיינדפולנס (מדיטציה, אימון תשומת הלב, קשיבות) פעמים רבות יכול לסייע ולפתח את היכולת שלנו להיות ברגע הזה, להיות קרובים יותר לעצמי כתהליך. בהקשר הזה חשוב לציין כי ACT הוא טיפול מבוסס מיינדפולנס וחלקים רבים בו עוסקים בכך (לאו דווקא באמצעות תרגול פורמלי של מדיטציה אלא למשל דרך הפניית מבט והרחבת הקשב למה שקורה כאן ועכשיו כאשר אנחנו תפוסים במחשבות שלנו).
העצמי השלישי, הוא העצמי כהקשר (self as context) – זהו אולי סוג העצמי הקשה ביותר להבנה. כדי להתחיל להבין מעט יותר במה מדובר, נציין כי העצמי כהקשר יכול להיקרא גם העצמי המתבונן – הוא החלק בעצמנו שמתבונן על עצמנו חווים, חשים, מרגישים. השימוש במושג העצמי המתבונן יכול לפשט מעט את ההבנה של תהליך זה. כדי לסייע עוד להבנה נשתמש במטאפורה מתחום מזג האוויר. במטאפורה זו, העצמי כהקשר הוא כמו השמיים, הוא ההקשר בתוכו מתחוללים הדברים. המחשבות, הרגשות, התחושות – הם כמו העננים ומזג האוויר. מזג האוויר משתנה כל הזמן – החל מימי שמש קיציים, וכלה בסופות טייפון. גשם, שלג, סופות חול, רוחות עזות, ענני נוצה, ענני גשם שחורים – כל אלה מתרחשים אך השמיים תמיד שם, מכילים את השינויים של מזג האוויר, אך נשארים קבועים. ניתן לחשוב על המראה במטוס ביום אפור וגשום, ברגע בו המטוס עובר את קו העננים, אנחנו רואים מעלינו את אותם השמיים הכחולים – הם היו שם כל הזמן, מוסתרים מאחורי העננים. השמיים יותר גדולים ממזג האוויר, הם לא נפגעים מפגעי מזג האוויר, הם כמו עוגן שתמיד שם, גם כשאנחנו לא רואים אותו. כזה הוא העצמי המתבונן, העצמי כהקשר – הוא מכיל את התחושות, הרגשות, החוויות שלנו. ACT מנסה להביא אותנו להיות במגע עם אותו עצמי כהקשר, עם ההבנה שאנחנו גדולים יותר מסך החוויות שלנו, גדולים יותר מהסערות הרגשיות שלנו, מהמחשבות השליליות שלנו, יש שם איזה עצמי שהוא כמו השמיים הכחולים, תמיד שם.
הסרטון הבא, הלקוח מתוך אפליקציה מומלצת לתרגול מדיטציה שנקראת הדספייס – headspace (ניתן להוריד אותה למכשיר הנייד מחנויות האפליקציות, כרוכה בתשלום דמי מנוי), מסביר את מטאפורת השמיים ומזג האוויר בדרך בהירה ונעימה לעין:
לאור הבנה זו על העצמי והתהליכים השונים הכרוכים בו, ניתן להבין ש-ACT לא תופסת את העצמי כישות קשיחה וקבועה – אלא כתהליך גמיש המאפשר שינוי ותזוזה. על מנת שתתאפשר תזוזה כזו, אנחנו מנסים להיפרד מהיצמדויות שיש לנו למונחים ומושגים שאנחנו אוחזים לגבי “מי אנחנו” ולהיות ערים וקרובים יותר לעצמי כתהליך והעצמי כהקשר שלנו. כך אנחנו יכולים להמשיך ‘לכתוב את הסיפור של עצמנו’, להמשיך ולהתהוות כל העת, כדמויות ‘עגולות’, אותנטיות ומלאות חיים.
בהקשר הזה אני ממליץ בחום להאזין לפרק המצורף מתוך הפודקאסט הנפלא invisibilia, פרק העוסק ב”מיתוס של האישיות” ונוגע באופן חווייתי ומרתק בסוגיות אלה של עצמי ושל היכולת להשתנות לאורך הזמן:
ולעוד הסבר על העצמי כהקשר, מוזמנים לצפות בוידאו הבא, מתוך סדרת “אקט בקטנה”: