תמיכה בעצמי ובאחר בזמנים קשים
לעיתים, דווקא בזמנים הקשים ביותר, כאשר אנחנו מרגישים חסרי כוחות ואולי אף נואשים, דווקא אז נדרשת מאיתנו נתינה ותמיכה באחר. בזמנים כאלה, תמיכה בעצמי ובאחר, הופכת להיות דבר מורכב וקשה. בפוסט זה, אנסה להתייחס לכך מכמה זוויות ולנסות לשרטט דרכים בהן נוכל לעשות זאת כמיטב יכולתנו.
לחלק גדול מאיתנו, אולי אפילו במובנים מסוימים לכולנו, יש תמיד, מעבר לדאגה לעצמנו, גם אחרים לדאוג להם. אלה יכולים להיות הילדים שלנו, הורים, בני ובנות זוג, משפחה, שכנים, קהילה, חברה, בעלי חיים. יש לנו הרבה פעמים אנשים נוספים, פרט לעצמנו, שזקוקים לנו כמשענת. אנחנו רוצים להיות שם עבורם, אבל הרבה פעמים מרגישים לא מסוגלים. אולי אנחנו אפילו אומרים לעצמנו שאנחנו “בקושי מסוגלים לתמוך בעצמנו”. זו לא חובה להיות שם עבור האחר, אבל הרבה פעמים זה תפקיד שאנחנו רוצים לקחת על עצמנו, והרבה פעמים, עזרה לאחרים יכולה גם לסייע לנו לתמוך בעצמנו ולעבור זמנים קשים.
להיות שם עבור האחר, זו לא תמיד משימה מורכבת עבורנו. אנחנו מחזיקים תפקידים בעולם שכוללים לתמוך באחרים, אם במסגרת העיסוק המקצועי שלנו ואם במסגרת החיים האישיים שלנו. בזמנים קשים, התפקיד הזה הופך להיות פחות טריוויאלי ודורש מאיתנו יותר. זה דורש מאיתנו להחזיק איזה שהוא מתח בין קטבים, מתח דיאלקטי – מצד אחד התחושות הקשות שלנו, המצוקה, הרצון “לשחרר” הכל, להפיל את כל הכדורים שיש לנו באוויר, ומהצד השני התפקיד ואולי הרצון שלנו להיות גורם תמך לאחרים. אז איך עושים את זה? זה לא פשוט ביומיום, אז בטח בתקופות מאתגרות.
מסיכות החמצן במטוס
כדי לגשת לנושא, אני רוצה להתייחס למטאפורת החמצן במטוס – מכירים את זה? לפני שממריאים – אנחנו תמיד רואים סרט או הדגמת בטיחות בה אומרים לנו – לפני שאתם שמים את מסיכות החמצן לילדים או לנוסעים שתלויים בכם, שימו את המסכה על עצמכם. ההגיון הוא שאם לא נטפל בעצמנו, לא נוכל להיות שם עבור הילדים שלנו ועבור מי שנשען וזקוק לנו. זה לא תמיד אינטואיטיבי, חלקנו מרגישים שזה ממש לא הגיוני – ומיד רצים לעזור קודם כל לאחרים (ואולי נשחקים). באותו הזמן, חלקנו מרגישים שאנחנו בכלל לא מסוגלים לתמוך באחרים.
אז כדי שנוכל להיות שם עבור אחרים, בואו נתחיל בלשים את מסיכת החמצן עלינו. בשלב הראשון, אנחנו רוצים לשים לב שקורה לנו משהו, שאנחנו במצוקה. זה כמו אותו החיישן שאחראי על שחרור מסיכות החמצן במטוס, החיישן שם לב שיש ירידה בלחץ האוויר בתא הנוסעים ומשחרר את מסיכות החמצן. במטוס זה קורה באופן אוטומטי, בחיים שלנו זה מתחיל בתשומת לב, אנחנו החיישן. אז קודם כל, נשים לב, נתבונן, נראה שעובר עלינו משהו. בייחוד ברגעים בהם אנחנו כמו יוצאים מוויסות, מרחפים, מסתגרים, או אולי נכנסים לעשיית יתר – לכל אחד יש את הסימנים שלו, לכל אחד יש את המרקרים שלו שמסמנים לו שהוא לא באיזון כעת.
בשלב השני – נתקף, נכיר בכך שאנחנו עוברים כעת משהו גדול וקשה. זה יכול להיות מצב אישי קשה, ויכול להיות מצב לאומי או חברתי קשה. למשל המלחמה הנוכחית בה אנחנו חיים כעת, אנחנו חווים אירוע שאנחנו לא מכירים, אף אחד לא הכין אותנו אליו, אף אחד לא לימד אותנו איך להתנהל באירוע כזה, איך להיות הורים בזמנים כאלה, איך להיות חברים בזמנים כאלה, בכלל, איך חיים בזמנים כאלה. אנחנו הרבה פעמים כמו מאלתרים תוך כדי תנועה. בואו נכיר בכך, ניתן תוקף לחוויה שלנו, נהיה בחמלה כלפי עצמנו. אנחנו רוצים להיות רכים, עדינים, מתונים עם עצמנו. בייחוד בזמנים כאלה אנחנו נוטים לשיפוטיות, כעס עצמי, אשמה – נשים לב לזה, ננסה לרכך את זה.
כעת – זה השלב בו אנחנו מתחילים לשים את מסיכת החמצן על הפנים שלנו – אנחנו שמים לב שמשהו לא כשורה, מכירים בזה שאנחנו חווים כעת משהו לא מוכר, כעת ננסה לשים את מסיכת החמצן. דרך אחת לעשות את זה היא דרך קרקוע ועיגון. נשים לב לחושים שלנו, נצמיד רגליים לקרקע, נעשה הרפיית שרירים, נשאף וננשוף באיטיות. אנחנו משתמשים בגוף שלנו כדי להחזיר את מערכת השגרה לפעולה, כדי לווסת את עצמנו, לאמן את עצמנו במגע עם מה שקורה לנו כעת.
בהמשך, נרצה לשים לב לדפוסי החשיבה שלנו, לאופן בו אנחנו חושבים עכשיו ובייחוד לרגעים בהם אנחנו נסחפים לתוך מחשבות שחורות, ייאוש, שיפוטיות, האשמה עצמית. מחשבות ממחשבות שונות שאנחנו יכולים לשים לב שנשאבנו אליהן ואנחנו מתקשים להשתחרר. זה כמו עוד מאפיין של יציאה מוויסות בתא הנוסעים – ננסה לשים לב לזה, לשים לב למחשבות שלנו, לומר “יש לי מחשבה ש…”. במקום “אני לא מסוגל יותר”, “יש לי מחשבה שאני לא מסוגל יותר”, ואז “אני שם לב שיש לי מחשבה שאני לא מסוגל יותר”. בסרטון מטה מי שירצה יוכל למצוא את תרגיל “הידיים כמחשבות ורגשות”, שיכול להיות יעיל במצבים כאלה.
נרצה גם, עד כמה שזה נראה מוזר אולי בזמנים קשים, להפנות משאבים לדאגה לעצמי, נחשוב איך אנחנו יכולים לקחת רגעים של שקט, לעשות דברים שמזינים אותנו. למצוא אולי חבר טוב לדבר איתו, להישען על מישהו אחר – לקחת את מסיכת החמצן הזו שלנו דרך הזנה עצמית. אולי נאכל מאכל אהוב, נמצא רגע של שקט ושלווה עבור עצמנו, נצא להליכה. כל אחד ומה שעובד לו. אפשר לעשות רשימה של פעולות שאני עושה ביומיום ולשים לב, מה טוען אותי באנרגיה ומה שואב ממני אנרגיה. האם אני יכול לשפר מעט את המאזן? האם אני יכול להוסיף פעולות שטוענות אותי? אפילו אם מדובר בפעולות קטנות וצנועות.
דרך כל זאת, ננסה שוב ושוב להתחבר למרכז שלנו, לבסיס שלנו, לשמיים הכחולים שמעבר לעננים ולמזג האוויר הסוער, למקום של התבוננות, תשומת לב ומגע עם מה שקורה לנו כעת. מקום יציב נוסף בתוכנו, הוא לא רק ההתבוננות הזו, אלא גם הכרה של האנשים שאנחנו, מי אנחנו בבסיס שלנו, מי אני רוצה להיות עכשיו עבור עצמי, וגם עבור אחרים. איך הייתי רוצה שהקשרים הבינאישיים שלי ייראו כעת. נזכור, שבזמני מצוקה, המתח והחרדה שאנחנו אולי מרגישים, מספרים לנו לפעמים סיפור על אהבה ואכפתיות. כלפי אחרים, וגם כלפי עצמי. אם אני פוחד, זה אומר שיש לי על מה לפחד, יש לי על מה לשמור ולהגן. אני דואג וחרד ממה שיקר וחשוב לי.
להניח את מסכת החמצן על האחר
ועכשיו זה אולי הזמן לקחת את מסיכת החמצן ולהניח אותה על הילד שלידנו (זה גם יכול להיות אגב הילד שבתוכי), להניח אותה על מי שתלוי בנו כעת וזקוק לנו כעת, חבר, בן או בת זוג, בן משפחה, ילד. איך אנחנו יכולים להיות עוגן עבורם בעת הזו? בדיוק כפי שהיינו עבור עצמנו תחילה, וזה מודל חשוב עבור היקרים לנו שלומדים כך לדאוג לעצמם, נהיה שם עבורם. נשים לב למה שעובר עליהם ונכיר בכך, נכיר בתוקף ובלגיטימציה לכך. אם עשינו רשימה קודם של פעולות טוענות עבור עצמי, כעת ננסה לראות מתי אנחנו תומכים עבור אחרים, אילו פעולות שלנו תומכות (ואילו שואבות, אולי ננסה לעשות פחות מהן).
נהיה בחמלה כלפי האחר, נניח עליו יד מנחמת, נכיר בחוויה שלו וניתן לה תוקף, כמיטב יכולתנו. ואני מדגיש כמיטב יכולתנו, כי אם נצפה מאיתנו להיות מושלמים כעת, אנחנו נשלם על זה סביר להניח באשמה ובבושה. וכאשר אנחנו שטופי אשמה, הסיכוי שנוכל להעניק משהו למישהו הולך ויורד.
ננסה לרגע לחשוב על המהלך הבא – האם אני יכול לשים לב למה שקורה בתוכי כעת, לעשות לו מקום, גם לתחושות הקשות, להתבונן בדברים שעוברים, בפחד, באשמה, בתחושות הגוף הלא נעימות. לשחרר את המאבק. פיזית, לשים לב למקומות של מאבק ולהרפות. כעת, אנסה לתפוס מרחק מהמחשבות שלי – לשים לב למה שעובר לי בראש, כמו עננים שחולפים בשמיים, לשים כל מחשבה על ענן.
אני רוצה להיות כל העת במגע עם הרגע הזה – מה קורה בגוף שלי, מה קורה סביבי, להיות ער למציאות בה אנחנו חיים. וכך, גם להתחבר לאותו חלק יציב שבי – ל”שמיים הכחולים”, לניסיון החיים שלי, לבשלות שלי, לנקודת המבט היציבה שלי על החיים. מכאן – נוכל לשים לב מי ומה חשוב לנו, מי יקר לנו? מי אני רוצה להיות עבורו. גם זה “סלע” יציב עבורנו. נסיים את המהלך הזה במחשבה על הפעולות שאני יכול לעשות כדי לקדם את זה. האם אני יכול לצאת מכאן ולתכנן צעד שאני יכול לעשות עם אותן מסיכות חמצן. מה שאני יכול להניח עליי ומה שאני יכול להניח על האחר.
אם הגעתם עד כאן ואתם מעוניינים בעוד, אני מזמין אתכם לצפות בהקלטת המפגש הזה שהוקלט במסגרת מפגשים לקהל הרחב ביוזמת החברה לבריאות הנפש בקהילה.
