הסיפור הגדול

מתוך: The Happiness Trap – Russ Harris  (תורגם וצורף באישור המחבר)

מה אתה הכי פחות אוהב בעצמך?  שאלתי את השאלה הזו אלפי אנשים, כיחידים וכקבוצה, והנה כמה מהתגובות הנפוצות ביותר שקיבלתי:

• אני יותר מדי ביישן, פחדן, חרד, תלותי, שברירי או פסיבי.
• אני טיפשה, אווילית או לא מאורגנת.
• אני שמן, מכוער, לא ראוי או עצלן.
• אני אנוכי, ביקורתית, יהירה או גאוותנית.
• אני שיפוטי, כועס, חמדן, תוקפני או מעצבן.
• אני לא הישגית, כישלון או לוזרית.
• אני משעמם, צפוי, רציני, ללא מוטיבציה או בור ועם הארץ.

ואלה רק חלק מהתגובות… הטווח הוא כמעט אינסופי. לכולם יש את הדברים שהם לא אוהבים בעצמם. התשובות מובילות לאותו הנושא הבסיסי: “אני לא טובה מספיק כפי שאני.” “יש משהו לא טוב או חסר בי.” זו ההודעה שהתודעה שלנו שולחת לנו שוב ושוב.

לא משנה כמה קשה אנחנו מנסים, או מה אנחנו משיגים, העצמי החושב שלנו תמיד יכול למצוא משהו שהוא לא מחבב. למצוא דרך כלשהי בה אנחנו חסרים, פגומים או לא טובים מספיק. זה לא מפתיע כשאנחנו זוכרים את האבולוציה של התודעה האנושית. הציווי “לא להיהרג!” של אבות אבותינו עזר להם לשרוד בכך שהם כל הזמן השוו את עצמם לחברים אחרים בשבט שלהם, על מנת לוודא שהם לא יידחו ויישארו לבד. הם לכן כל הזמן התמקדו בחולשות שלהם, כדי שיוכלו לשפרן וכך לחיות יותר זמן. הבעיה היא שהעצמי החושב נוטה להדגיש את הדרכים בהן אנחנו לא מספיק טובים ומוביל אותנו לחשוב שאנחנו לא מצליחים, לא ראויים, לא אהובים, כושלים או כל גרסה אחרת של “אני לא טוב מספיק”. יש לנו מונח מקובל לכך: “ערך עצמי נמוך”.

ערך עצמי נמוך

מה זה למעשה ערך עצמי? באופן בסיסי זו דיעה, דיעה שאנחנו מחזיקים בנוגע לאיזה מין אנשים אנחנו. ערך עצמי גבוה היא דיעה חיובית, וערך עצמי נמוך היא דיעה שלילית.

בסופו של דבר, ערך עצמי הוא קבוצה של מחשבות הנוגעת להאם אנחנו כן או לא “אדם טוב וראוי”. והנה הנקודה המרכזית: ערך עצמי הוא לא עובדה, הוא רק דיעה. זה נכון, הוא לא האמת, הוא לא יותר מאשר שיפוט מאד סובייקטיבי. “אוקיי” אתם אומרים, “אבל האם זה לא חשוב שתהיה לנו דיעה חיובית אודות עצמנו?”.

ובכן, לא בהכרח. קודם כל בואו נשקול מה זו דיעה: זה סיפור, לא יותר מאשר מילים. שנית, זה שיפוט, ולא תיאור עובדתי. אז ערך עצמי הוא למעשה שיפוט המבוסס על מה שהעצמי החושב שלנו חושב עלינו כבני אדם.

עכשיו, נניח שאנחנו מחליטים שאנחנו רוצים ערך עצמי “גבוה”. איך נעשה את זה? מה שאנחנו נוטים לעשות זה להעלות הרבה נימוקים, הצדקות ומשא ומתן עד שאולי, בסוף נשכנע את העצמי החושב שלנו להצהיר שאנחנו “אנשים טובים”. למשל, אנחנו יכולים לטעון: “אני טוב בעבודה שלי, אני מתאמן בקביעות, אני אוכל באופן בריא, אני עוזר לאנשים – אז למעשה, זה אומר שאני בן אדם טוב”. ואם אנחנו יכולים באמת להאמין לחלק האחרון הזה בנוגע להיותנו אנשים טובים, אז יש לנו ערך עצמי גבוה. הבעיה היא, שעם הגישה הזו אנחנו כל הזמן צריכים להוכיח לעצמנו שאנחנו אנשים טובים. אנחנו כל הזמן צריכים לאתגר את הסיפורים של “אני לא טוב מספיק”. וכל זה לוקח הרבה זמן ומאמץ. למעשה, זה די כמו לשחק משחק שחמט שלא נגמר לעולם.

דמיינו משחק שחמט שבו הכלים הם המחשבות והרגשות שלנו. בצד אחד של הלוח יש את הכלים השחורים: כל המחשבות הרעות והרגשות השליליים. בצד השני יש את הכלים הלבנים: כל המחשבות הטובות והרגשות החיוביים. יש קרב בלתי נגמר ביניהם: הכלים הלבנים מתקיפים את השחורים ולהפך. אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים שלנו תפוסים בתוך המשחק הזה. אבל זו מלחמה שלא תיגמר לעולם בגלל שיש מספר אינסופי של כלים בכל אחד מהצדדים. לא משנה כמה כלים יופלו, הם תמיד יוחלפו על ידי אחרים.

כעת, בניסיון להרים את הערך העצמי שלנו, אנחנו אוספים כמה שיותר כלים לבנים שאנחנו יכולים עם מחשבות כמו: “הבוס שלי רק נתן לי העלאה בשכר”, “אני הולכת לחדר הכושר שלוש פעמים בשבוע” וכו’. ככל שאנחנו מקדמים את הכלים הלבנים הללו על הלוח, הערך העצמי שלנו מתחיל לעלות. אבל הנה הבעיה: יש צבא שלם של כלים שחורים המחכה להתקיף בחזרה! וברגע שאנחנו מועדים, ברגע שאנחנו מפסיקים לעשות את כל הדברים האלה שאנחנו רגילים להצדיק את המחשבה “אני אדם טוב”, הכלים השחורים האלה מתקיפים, והערך העצמי שלנו מתמוסס כמו קוביית סוכר בגשם.

את מפסיקה להתאמן למספר ימים, והתודעה שלך אומרת: “רואה? ידעת שזה לא יימשך!” אתה מאבד את שלוות הנפש עם חבר ואתה אומר לעצמך: “איזה מין חבר עלוב אתה?” אתת עושה טעות בעבודה ומקבל: “אוי, איזה לוזר!”

אז אתם מנסים להביא עוד כמה כלים לבנים. אולי חיזוקים חיוביים, לחזור שוב ושוב על משפטים כגון: “אני אדם נפלא, מלא באהבה, כוח ואומץ”. הבעיה עם הגישה הזו היא שרוב האנשים לא ממש מאמינים למה שהם אומרים. זה קצת כמו להגיד: “אני סופרמן”, או “אני וונדרוומן”. לא משנה כמה נגיד את זה לעצמנו, האם אנחנו באמת נאמין לזה?

בעיה נוספת היא שכל חיזוק חיובי שאנחנו עושים, בלי קשר להיותו “נכון” או לא, באופן טבעי מוביל למשיכה של תגובה שלילית – כדי להדגים את זה, נעשה את התרגיל הבא:

משיכת הניגודים

בתרגיל זה, קראו כל משפט באיטיות, ונסו כמיטב יכולתכם להאמין בו. בעודכם עושים זאת, שימו לב אילו מחשבות עולות באופן אוטומטי בראשכם.

• אני בן אדם.
• אני בן אדם מוערך.
• אני בן אדם אהוב ומוערך.
• אני בן אדם מסוגל, אהוב ומוערך.
• אני בן אדם מושלם, מסוגל, אהוב ומוערך.

מה קרה כשניסיתם להאמין במשפטים הללו בכל מאודכם? עבור רוב האנשים, ככל שהמחשבה חיובית יותר, יש יותר התנגדות, עם מחשבות כמו, “כן, בטח!”, “על מי אתה מנסה לעבוד?”, “תפסיק לדבר שטויות”. יש אנשים שמצליחים להיצמד למשפטים האלה וכך להרגיש נפלא – לרגע. אבל התחושה הזו לא תחזיק לאורך זמן. די מהר הכלים השחורים יחזרו לפעולה.

כעת, אנחנו רוצים שתעשו את אותו הדבר עם משפט אחד נוסף:

• אני חתיכת זבל של בן אדם חסר ערך.

מה קרה הפעם? רוב האנשים מיד מייצרים מחשבה חיובית להגן על עצמם, משהו כמו “רגע, אני לא כזה גרוע!”, “אין סיכוי, אני לא מאמין בזה”. שוב, גם כאן יהיו אנשים שיצמדו למחשבה הזו לגמרי, וכתוצאה ירגישו גרוע.

המציאות היא, שאנחנו יכולים למצוא מספר אינסופי של סיפורים רעים וטובים לספר לעצמנו, וכל עוד אנחנו מושקעים בערך עצמי, אנחנו הולכים לבזבז זמן רב על משחק השחמט הזה, להילחם מלחמה אינסופית כנגד המלאי הבלתי נגמר של מחשבות שליליות.

בואו נניח שהכלים השחורים אומרים, “איך היית יכולה להיות כזו טיפשה?”, ואז אתם קוראים לכלים הלבנים לעזרה: “ברור שאת לא טיפשה, פשוט עשית טעות. את רק בן אדם”. אבל אז עוד כלי שחור אומר “על מי את עובדת? תסתכלי איזה פשלות עשית בפעם האחרונה!”, ואז כלי לבן עונה: “כן, אבל בפעם הזו למדתי את הלקח”. ועוד כלי שחור אומר: “את כזו טיפשה, אף פעם לא תצליחי עשות את זה נכון”.

הקרב מתחמם עם עוד ועוד כלים מעורבים. ונחשו מה? בעוד כל תשומת הלב שלנו מופנית למשחק השחמט הזה, זה די קשה להיות מחובר לדברים אחרים. אנחנו מתנתקים מהחיים ומהעולם סביבנו, לגמרי הולכים לאיבוד בתוך המאבק עם הדיעות שלנו עצמנו.

האם ככה אתם באמת רוצים להעביר את החיים? במלחמה עם המחשבות שלכם? בניסיון להוכיח לעצמכם שאתם אנשים טובים? להמשיך כל הזמן להצדיק או להרוויח את הערך שלכם? לא הייתם מעדיפים פשוט להפסיק להילחם?

לשחרר את הערך העצמי

אם הערך העצמי שלכם נמוך, אתם מרגישים נורא. אם הוא גבוה, אתם כל הזמן מנסים לשמר אותו (לצד דאגה מתמדת שהוא ייפול שוב). איך היו נראים החיים אם הייתם מרפים מעניין הערך העצמי לגמרי? אם הייתם משחררים את הצורך לשפוט את עצמכם כבני אדם?

כמובן, העצמי החושב שלכם עדיין ימשיך לעשות את השיפוטים הרגילים שלו, אבל אתם תראו אותם כפי שהם, מילים, ותתנו להם לבוא וללכת כמו מכוניות חולפות.

איך זה נראה לכם? מוזר? נפלא? ללא ספק זה מעלה כמה שאלות.

שאלה: האם אנחנו לא זקוקים לערך עצמי גבוה כדי ליצור חיים עשירים ומלאי משמעות?

תשובה: לא, אתם לא. כל מה שאתם צריכים זה להתחבר לערכים שלכם ולפעול בהתאם.

שאלה: האם ערך עצמי גבוה לא מקל על כך?

תשובה: לעיתים כן, אבל לרוב לא.

שאלה: למה לא?

תשובה: כי הניסיון המתמיד לשמר את הערך העצמי הגבוה יכול למעשה להרחיק אותנו ממה שאנחנו מעריכים. ערך עצמי גבוה יכול לתת לנו תחושה נעימה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, הניסיון לשמר אותו מן הסתם יתיש אותנו. בגלל האופן בו התודעה האנושית התפתחה. הסיפור של “אני לא טוב מספיק” תמיד יחזור בדרך כזו או אחרת. האם אתם רוצים להעביר את שארית חייכם במאבק בזה? למה לטרוח כשאתם יכולים לחיות חיים משמעותיים מבלי להשקיע את כל המאמץ הזה?

שאלה: האם אנשים עם ערך עצמי גבוה לא חיים חיים טובים יותר?

תשובה: זה מיתוס מאד פופולרי. וברור, יש אנשים מסוימים עם ערך עצמי גבוה שחיים חיים יותר טובים, אבל אם נבחן מחקרים על ערך עצמי גבוה, נגלה שעבור הרבה אנשים זה יוצר בעיות משמעותיות. זה הרבה פעמים מוביל ליוהרה, צדקנות, אנוכיות או תחושה שגויה של עליונות. קבוצה אחת שסובלת מכך היא אלה אשר הערך העצמי שלהם תלוי בהצלחה שלהם בעבודה. כשהם מתפקדים היטב בעבודה, הם מרגישים נהדר, אבל ברגע שהתפקוד שלהם יורד (כפי שתמיד יקרה, במוקדם או במאוחר), הערך העצמי שלהם מתרסק. זה מוביל אותם למעגל אכזרי, מטיל עוד ועוד לחץ עליהם לתפקד אפילו טוב יותר, מה שמוביל לעוד לחץ, עייפות ושחיקה. עם זאת, החדשות הטובות הן, שניהול חיים משמעותיים ועשירים אינו תלוי כלל בערך העצמי שלנו.

שאלה: אז מה האלטרנטיבה?

תשובה: אל תנסו להוכיח את עצמכם. אל תנסו לחשוב על עצמכם כ”אנשים טובים”. אל תנסו להצדיק את הערך העצמי שלכם. לא משנה מה השיפוטים שהעצמי החושב שלכם עושה לגביכם, חיוביים או שליליים, תראו אותם כפי שהם (מילים) ותניחו להם. ובאותו הזמן, נקטו פעולה בכיוון הערכים שלכם. העשירו את חייכם על ידי פעולה לפי מה שמשמעותי עבורכם. ואם אתם מועדים ויורדים מהמסלול ומהערכים הללו, מה שאנחנו מבטיחים שיקרה שוב ושוב, אז נסו לא להאמין מיד לכל השיפוטים החמורים העצמיים שמגיעים. רק תודו לתודעה שלכם ותנו למילים הללו לבוא וללכת. קבלו שזה קרה ושאין דרך לחזור לאחור. ואז התחברו למקום בו אתם כעת ולמה שאתם עושים, בחרו כיוון בעל ערך ונקטו פעולה.

אם אתם יוצאים החוצה מהקרב לזכיה בערך עצמי גבוה, אז מה שאתם נשארים איתו זה קבלה עצמית.

קבלה עצמית

קבלה עצמית משמעה להיות בסדר עם מי שאנחנו. להתייחס לעצמנו בטוב לב. לקבל את העובדה שאנחנו בני אדם ולכן לא מושלמים. לאפשר לעצמנו לפשל, לטעות, וללמוד מכך.

קבלה עצמית משמעה סירוב לקנות את השיפוטים שהתודעה שלנו עושה אודותינו, יהיו טובים או רעים. במקום לשפוט את עצמנו, אנחנו מזהים את הכוחות והחולשות שלנו, ועושים את מיטב יכולתנו להיות האדם שאנחנו רוצים להיות. התודעה שלנו תספר לנו מספר אינסופי של סיפורים בנוגע לאיזה מין אנשים אנחנו, אבל אנחנו לא חייבים להאמין לסיפורים הללו.

קחו למשל את הדוגמה הבאה:

האם יצא לכם לצפות פעם בסרט תיעודי על אפריקה? מה ראיתם? תנינים, אריות, אנטילופות, גורילות וג’ירפות? ריקודים שבטיים? לוחמה? נלסון מנדלה? שווקים צבעוניים? הרים מדהימים? כפרים יפהפיים? עיירות מוכות עוני? ילדים מורעבים? אפשר ללמוד הרבה מסרט תיעודי, אבל דבר אחד בטוח: סרט תיעודי על אפריקה, זה לא אפריקה עצמה.

סרט תיעודי נותן לנו איזו שהיא התרשמות מאפריקה, נופים דרמטיים וצלילים שמייצגים אותה. אבל סרט תיעודי לא יכול לתת לנו את החוויה האמיתית של החיים באפריקה. הטעמים והריחות של המאכלים, התחושה של השמש על הפנים, הלחות של הג’ונגל, היובש של המדבר, התחושה של עור של פיל וההנאה שבאינטראקציה עם אנשים. לא משנה עד כמה הסרט התיעודי עשוי טוב, ואפילו אם הוא יהיה באורך של אלפי שעות, זה לא יכול להתקרב לחוויה של להיות באפריקה. למה? בגלל שסרט תיעודי על אפריקה הוא לא אפריקה.

באופן דומה, סרט תיעודי עליך, לא יהיה אתה עצמך. אפילו אם הסרט יימשך אלפי שעות ויכלול כל סצנה רלוונטית מהחיים שלך. כל מיני ראיונות עם אנשים שמכירים אותך וכל מיני פרטים מרתקים אודות הסודות הכמוסים ביותר שלך. אפילו אז הסרט הזה לא יהיה אתה.

כדי באמת להבהיר את זה, תחשבו על אדם שאתם אוהבים הכי הרבה בעולם הזה. כעת, עם מה הייתם מעדיפים לבלות? עם האדם עצמו או אם סרט תיעודי אודותיו? אז יש הבדל ענק בין מי שאנחנו לבין כל סרט תיעודי שמישהו יכול מתי שהוא ליצור אודותינו, לא משנה עד כמה “אמיתי” הסרט הזה יהיה. ושמנו את המילה אמיתי בתוך מרכאות כי כל הסרטים התיעודיים הם מוטים. הם מראים לנו רק חלק קטנטן מהתמונה המלאה. שעה של סרט תיעודי היא החלק הטוב מתוך שעות על גבי שעות של חומר צילום. אז אין ספק שזה הולך להיות די מוטה.

וההטיה של הבמאי האנושי היא כלום לעומת ההטיה של החשיבה שלנו עצמה. מתוך חיים שלמים של חוויות, מאות אלפי שעות, העצמי החושב שלנו בוחר כמה זיכרונות דרמטיים, עורך אותם יחד, והופך אותם לסרט תיעודי חזק שנקרא “זה מי שאני” (ומתחת לכך כתוב בדרך כלל “למה אני לא טוב מספיק”). הבעיה היא, כשאנחנו צופים בסרט הזה, אנחנו שוכחים שזה וידאו שנערך בכבדות. במקום, אנחנו מאמינים שאנחנו הסרט הזה! אבל באותו האופן שבו סרט על אפריקה הוא לא אפריקה, גם הסרט עלינו הוא לא אנחנו.