האם נולדנו לפחד?

טקסט זה נכתב על ידי רוברט ליהי – התפרסם באתר psychology today

האם אתם פוחדים מגבהים? או ממקומות סגורים? או נחשים, חרקים וחולדות? או אולי אתם פוחדים ממים? ובכן, אתם לא לבד. אבות אבותינו הפרה-היסטוריים חוו את אותם הפחדים בדיוק, שזו בעצם הסיבה בזכותה אנחנו חיים היום.

מהם הפחדים הכי נפוצים שיש לנו? הפחדים הכי נפוצים שיש לנו הם מנחשים, חרקים, עכברים, עטלפים, גבהים ומים. מה יש לכל אלה במשותף? הם מסוכנים.

בואו נדמיין שאתם הם המתכננים של בני האנוש. עכשיו, אתם הולכים לתכנן בן אנוש שיכול לשרוד בסביבה בה יש נמרים, אריות, זאבים ונחשים וחרקים ארסיים. זו סביבה שבה רעב הוא החוק העיקרי. מה תרכיב התוכנה של המוח הפרימיטיבי שתתכננו?

אם אתם רוצים שהיצור שאתם מתכננים ישרוד לאורך זמן בסביבה כזו, אתם תבנו לתוכה פחד.

הפחד הוא הסתגלותי כי הוא מגן עלינו. יותר חשוב מזה, הוא הגן על אבות אבותינו. אבות אבותינו שפחדו מגבהים לא נפלו מצוקים, אלה שפחדו מחיות בר לא נטרפו על ידי נמר, אלה שרצו הכי מהר השאירו את השאר מאחור – והם אלה ששרדו. כך, זה טבעי לפחד מהרבה מהדברים שאנחנו מפחדים מהם. זה טבעי לפחד ממים, בייחוד אם אתה ילד, בגלל שאתה עלול לטבוע.

במחקר אחד, 77% מהאימהות לילדים שפחדו ממים אמרו שהילדים שלהם הגיבו בפחד ממש בפעם הראשונה שבה הם פגשו בריכה או אגם. למעשה, ככל שהאוקיינוס או הים רחוק יותר ממקום המגורים שלנו, הסבירות שנפחד ממים עולה. במחקר נוסף, נבדקו ילדים שוב ושוב במשך שנים, על מנת לקבוע אילו סוגי פחדים יש להם ומה קרה להם בהמשך. הם מצאו כי ילדים שפחדו מגובה כאשר היו צעירים יותר, היו בעלי סבירות נמוכה יותר לסבול מנפילות ופציעות בהמשך חייהם. זה קרה בגלל שהפחד שהיה מובנה בהם הגן עליהם מנפילה.

זה יכול להיראות עבורכם כחדשות, אך רוב הפסיכולוגים האמינו במשך שנים כי הפחדים הם דבר נלמד. אולם למעשה, חלקם אולי נלמד, אך יש מהם כאלה אשר מובנים בתוכנו ונועדו לשמור עלינו. לילדים אין פחד גבהים בגלל שהם נפלו פעם. לא, הם לא נפלו משום שהיה להם פחד מגבהים מלכתחילה.

בואו נתבונן יותר מקרוב בפחד מגבהים. מחקר קלאסי, שנעשה לפני שנים רבות, השתמש בפרוצדורה הבאה. פסיכולוגים הניחו תינוק צעיר על שולחן. בין שני שולחנות, הניחו יריעת פרספקס שקופה. כעת, התינוק יכול לזחול בקלות בין שני השולחנות על פני הפרספקס. כמעט כל התינוקות סרבו. זה קרה בגלל שהפרספקס נתן את התחושה שהם עלולים ליפול. הם הפגינו פחד טבעי מגבהים.

החוקרים ניסו גם לגרום לחתלתולים לעבור. גם הם פחדו ועברו בחשש רב מצד לצד. לאחר מכן הם ניסו את אותו הדבר עם ברווזים. נחשו מה? הברווזים חצו ללא געגוע אחד של מחאה. למה? בגלל שברווזים יכולים לעוף. ממה יש להם לפחד?

הפחדים שלנו מובנים בתוכנו כדי למנוע מאתנו להיהרג, או לסייע לנו לא לגווע ברעב. למעשה, המחקר מציע שהגנים שלנו יכולים להשפיע על היכולת שלנו ללמוד לפחד.

אבל עכשיו אתם יכולים לומר, לא היה לי פחד גבהים עד לפני שנה. ואני בן 25. אם הפחדים הללו היו מולדים, אז למה לא פחדתי קודם לכן?

שאלה טובה. דרך אחת להתבונן בפחד היא דרך ההנחה שיש אפקט סף. חלק מהפחדים שלנו לא עולים על פני השטח, לא באים לידי ביטוי, עד שהמוח מתבגר, הורמונים מסוימים הופכים פעילים, וצברנו מספיק מתח. לכן הפרעות פניקה ואגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים) לרוב לא מופיעים עד לבגרות המוקדמת.

פחד אחד כזה שהוא מאד אדפטיבי ונלמד מהר הוא הימנעות ממאכלים רעילים. חולדות ובני אדם לומדים לעשות את זה אחרי התנסות אחת בלבד. החוקרים מראים שאנחנו (חולדות או אנשים) לומדים כמעט מיד שהסיבה בגינה הם חולים היא משהו שהם אכלו, ואז לומדים להימנע ממנו לעולם. זה נקרא למידה מהתנסות אחת בה אנחנו לומדים להימנע מרעל. אנחנו לא צריכים לתרגל את זה. אם אכלנו איזו פטריה והפכנו חולים, אנחנו מיד לומדים להימנע מפטריות גם בעתיד. למעשה, הרבה משינויי העדפות התזונה של נשים בהריון קשורים לרעילות הפוטנציאלית של סוגי מאכלים שונים. הטבע לא מהמר עם הריונות.

האם זה לא הגיוני שיהיה פחד מרעב? לגמרי. לכן כאשר אנחנו ממש רעבים אנחנו בולסים. אבות אבותינו היו אוכלי נבלות, לפני שהפכו לציידים. הם היו מחכים לנמר שיהרוג את החיה, יאכל את הארוחה שלו ויעזוב את המקום מלא. אז אבות אבותינו היו מגיעים, בולסים כמה שהם רק יכלו וברחו למראה כל חיה אחרת שהתקרבה למקום. אכילה בבולמוס היתה מאד הגיונית. לכן, המוח הרגשי שלנו מתעורר כשאנחנו ממש רעבים וגורם לנו לאכול ממש מהר, ולאכול המון. זו גם סיבה להעדפה שיש לנו למאכלים מתוקים או עתירי קלוריות. זו גם הסיבה בגינה אנשים מסוימים אוגרים מזון. בסביבה פרימיטיבית, זה היה הגיוני לאגור מזון, עבור התקופות הארוכות של המחסור.

בגלל פחדים מלא לאכול מספיק, ובגלל הנטיה הטבעית שלנו לאכילת יתר באם יש לנו את האפשרות, אנחנו פגיעים לעליה במשקל. באופן אירוני, זה היה אדפטיבי עבור אבות אבותינו להיות בעלי חילוף חומרים איטי יותר, על מנת לשמר את המשקל אליו הגיעו. לאדם הפרימיטיבי שהיה חילוף חומרים מהיר ושרף קלוריות היתה בעיה, הוא גווע ברעב. אבות אבותיהם של אנשים בני זמננו שיש להם עודף משקל היו אדפטיביים יותר, הם לא היו צריכים הרבה קלוריות כדי להעלות במשקל. הבעיה היא שאנחנו חיים היום בעולם שבו נראה כאילו יש כמות אינסופית של קלוריות כל הזמן. לכן המוח הרגשי הגווע שלנו גורם לנו לבלוס כאשר אנחנו עוברים כמה שעות ללא אוכל.

ומה בנוגע לפחדים ממקומות פתוחים? אנשים שיש להם אגורפוביה יודעים איך זה מרגיש. משמעות המילה אגורה ביוונית היא מקום השוק, אבל אנשים עם הפחד הזה חוששים לרוב להיות במקום פתוח, כמו ללכת במורד הרחוב או לחצות שדה או להיכנס לקניון. למה לחצות שדה פתוח זה דבר מפחיד? ובכן, עבור אבות אבותינו, הליכה בשדה פתוח (לרוב במשך היום), טמנה בתוכה סכנה שנמר יכול לראות אותם. עדיף להישאר בשיחים ולהתחבא.

זה מעניין שגם לחולדות יש פחד ממקומות ומשדות פתוחים. כשהן חוצות חדרים הן מעדיפות להישאר ליד הקירות או מתחת לרהיטים. זה נכון גם בחוץ. זה בגלל שכאשר הם בחוץ הם עלולים להיות מותקפים על ידי חתולים, או מהאוויר על ידי ינשופים או ניצים. כך, זה הגיוני שיהיה להם פחד ממקומות פתוחים.

ומה בנוגע לפחד ממקומות סגורים? הרבה אנשים פוחדים להיכנס למעלית, לא בגלל פחד שהמעלית תתרסק, אלא מפחד להיתקע. יש אנשים שפוחדים לסגור את דלת חדר השינה שלהם בלילה. למה שמקום סגור יהיה מפחיד כל כך? יש לכך שלוש סיבות. ראשית, אבות אבותינו שחיו במערות הבינו שהמערות הן לא תמיד בטוחות. דמיינו שאתם מצטופפים במערה בלילה, שומעים את הטבע בחוץ, יללות של זאבים למשל. זה היה מאד פשוט עבור זאבים או נמרים להיכנס לתוך המערה, להרוג ולאכול את כל בני האדם שבתוכה. לכן מערות היו יכולות להיות מסוכנות. שנית, במקום סגור אין דרכים לברוח. אנחנו מאד פגיעים להתקפה על ידי טורפים או על ידי בני אדם אחרים. לכן אנשים עם אגורפוביה תמיד מסתכלים לכיוון היציאה. כשהם יושבים באולם קולנוע, הם רוצים לשבת במושב ליד המעבר, וקרוב ליציאה. “אני רוצה להיות מסוגל לצאת מכאן כמה שיותר מהר”, הם אומרים לעצמם. שלישית, אנשים רבים עם פחד ממקומות סגורים חוששים שהם לא יוכלו לנשום. ושוב, זה גם הגיוני. מקומות סגורים בסביבה הקדומה היו יכולים להתנתק מאספקת אוויר ולחנוק את היושבים בתוכם. לכן הרבה אנשים עם התקפי פניקה ואגורפוביה מגיעים למצב של חמצון יתר (היפר-ונטילציה). המוח שלהם אומר להם שהם עלולים להיחנק, אז הם ממשיכים לשאוף עוד ועוד אוויר.

לילדים יש הרבה פחדים שלמבוגרים אין. האם זה יהיה הגיוני שהאבולוציה תיתן פחדים מסוימים רק לילדים? כן. לפעוטות למשל יש פחד להינטש על ידי ההורים שלהם, בייחוד על ידי האמא. לקראת סוף שנת החיים הראשונה, הפחד הזה מתחזק. בנוסף, הפחד מזרים מתעצם. כאשר אמא עוזבת את החדר, התינוק בוכה. התינוק נצמד לאמא. למה

שפחד מאמא שתעזוב את החדר יהיה אדפטיבי? ובכן, הפחד הזה שומר על אמא קרובה לתינוק, ואמא יכולה לא רק להאכיל את התינוק אלא גם להגן עליו מסכנות נוספות, כמו חיות או אנשים אחרים. לכן לתינוקות יש פחד טבעי מלהישאר לבד, לצד פחד מחושך. ולאבות ולאימהות יש יכולת מובנית להגיב לבכי של התינוק בזה שהם הולכים אליו ומחזיקים אותו. הבכי של התינוק מטריד את האמא, וזה דבר טוב. זה מבטיח שהאמא תלך במהירות לנחם את התינוק. הדרך הכי יעילה להרגיע תינוק היא להחזיק אותו ולהאכיל אותו. וזו הדרך הכי מגוננת להגיב לתינוק. האבולוציה היא חכמה.

תחשבו על כמה מהפוביות הספציפיות שלנו. האם אתם מפחדים מגבהים, מקומות סגורים, טיסה בגובה רב, חיות, חרקים, נחשים, חולדות? האם אתם פוחדים מזרים? האם אתם פוחדים להיכנס ליער בחושך, לבד? עד כמה הפחדים שלכם יכולים להיות הגיוניים מנקודת מבט אבולוציונית?

כיצד הפחדים שלכם יכלו להשאיר את אבות אבותיכם בחיים?

תחשבו על הפחד כמו התגובה הנכונה בזמן הלא נכון. הפחדים עבדו לפני 50,000 שנה. הם פשוט לא מעודכנים. המוח שלנו משתמש בתוכנה מיושנת.