שאלה גדולה לקראת סיום

אנחנו מתקרבים לסיום, וזה הזמן לשאול אתכם שאלה. אנחנו מזהירים מראש, זו לא שאלה קטנה, זו שאלה גדולה למדי. היא שאלה, שאנחנו מקווים שתוכלו לקחת איתכם להמשך ולשאול את עצמכם אותה מדי פעם.

אבל, כפי שאמרנו, זו שאלה מורכבת למדי, אז אנחנו נשאל אותה בחלקים.

קודם כל, בואו נניח שאנחנו יודעים ומצליחים לעשות את האבחנה בין מי שאנחנו, לבין מי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו. דיברנו על כך לאורך השבועות – יש הבדל בין החלק שבנו שמתבונן, ששם לב להתרחשויות השונות, שיכול להכיל חוויות, רגשות ומחשבות שונים (כמו השמיים והעננים), לבין החלק שבנו שמזוהה עם “סיפור” מסוים שיש לנו לגבי עצמנו (“אני אדם דיכאוני”, “אני חסרת סבלנות” וכו’). אז תחילת השאלה מבוססת על ההנחה שאנחנו יודעים לעשות את ההפרדה בין “העצמי המתבונן” שלנו, לבין הסיפור שיש לנו לגבי עצמנו. האם אנחנו יכולים לעשות את האבחנה הזו?

הדבר השני שנוגע לשאלה הזו, עוסק ביכולת שלנו להיות מחוברים להווה, למה שמתרחש כרגע. כפי שראינו, אנחנו נוטים פעמים רבות להיסחף לעבר, לעתיד ולמקומות רבים נוספים, על חשבון היכולת שלנו להיות נוכחים בחוויה שלנו ברגע הזה. אז, האם אנחנו מוכנים להיות נוכחים באופן מלא בהווה?

ואם ענינו בכן על שני החלקים הראשונים, נשאל את החלק הבא – האם אנחנו מוכנים לחוות את החוויות שלנו כפי שהן (ולא כפי שהן אומרות שהן)? כמו שאנחנו יודעים, הרבה פעמים המיינד שלנו אומר לנו כל מיני דברים הנוגעים לחוויות שלנו – למשל מצמיד להן תוויות שונות ושיפוטים. האם אנחנו מוכנים לחוות את הרגע כפי שהוא?

אם התשובה לכך היא כן, נוכל לעבור לחלק הרביעי של השאלה, שנוגע לנכונות שלנו לחוות את החוויות שלנו לא רק כפי שהן, אלא באופן מלא וללא הגנות מיותרות. כלומר, האם אנחנו מוכנים לחוות את החוויות במלואן? כולל החלקים שאנחנו פחות מחבבים בהן? להרפות מהמאבק, להפסיק להילחם, להיות בעמדה מקבלת ומאפשרת.

באם התשובות לשאלות עד כה הן כן, נוכל להגיע לסיום השאלה הזו. האם אנחנו מוכנים לכוון את תשומת הלב שלנו להתנהגויות אשר ישקפו את מה שחשוב לנו? כלומר, זה חשוב מאד שנהיה מוכנים לחוות חוויות במלואן, כפי שהן, ברגע הנוכחי – אך כל זה נועד לשרת את היכולת שלנו לפעול יותר ויותר לכיוון מה שחשוב לנו. זוהי הגמישות הפסיכולוגית.

אחרי שפירקנו את השאלה הזו לחלקים, בואו ננסה לשאול את השאלה הזו באופן שלם:

בהנחה שאנחנו יכולים להפריד בין “העצמי המתבונן” שלנו לבין הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, כל זאת תוך חיבור מתמיד להווה ולרגע הנוכחי, האם אנחנו מוכנים לחוות את החוויות שלנו כפי שהן (ולא כפי שהן אומרות שהן), באופן מלא וללא הגנות מיותרות – ואז, לכוון את המאמצים שלנו לכיוון התנהגויות אשר ישקפו וקרבו אותנו יותר ויותר אל מה שחשוב לנו?

טוב, אמרנו שזו שאלה גדולה! וזו אכן שאלה גדולה. אנחנו מציעים לחזור עליה מעט, ולראות האם ברגעים מאתגרים בחיים אנחנו יכולים לשאול את עצמנו את השאלה הזו –

האם אנחנו יכולים להפריד בין החלק המתבונן שלנו לבין הסיפורים שלנו על עצמנו?

האם אנחנו מחוברים להווה?

האם אנחנו יכולים לראות את החוויות שלנו כפי שהן (ולא כפי שהן אומרות שהן)?

האם אנחנו מוכנים לחוות אותן במלואן וללא הגנות מיותרות?

האם אנחנו מוכנים לכוון את המאמצים והמשאבים שלנו לכיוון התנהגויות אשר יקרבו אותנו יותר ויותר לעבר מי ומה שחשוב לנו?

זו שאלה גדולה, שיכולה לכוון אותנו ברגעים מסוימים ולהדריך את ההתנהגות שלנו כך שנוכל (למרות כל מה שבולם אותנו) להתקרב לכיוון מה שחשוב לנו.